מאחר ש"כוננית בשחקים" ו"פשטידה במסתור" נפסלו בתור כינויים פונטציאליים (כמה שכולנו מופתעים), אני מכתירה בזאת את בחירתה של הקוראת הנאמנה לילית, ושמי מעתה בישראבלוג ייקרא ררלי.

למה? או.

תמיד חשבנו שהחתול המשפחתי יודע רק להגיד "ראוררר". הוא איננו חתול עברי, ועל כן איננו אומר "מיאו", אלא רק מגרגר את הטייותיה השונות של האות רי"ש, מה שכמובן גורם לי להסתער עליו בקריאת "שופון!!!" שמסתיימת בדרך כלל בחניקתו למוות. אלא שלאחרונה, בכל עת שאני והוא לבדנו בבית, אני שומעת אותו פוסע חרש מאחוריי, פוער את פיו לרווחה וצווח: "ררלי!".

איש מבני המשפחה לא האמין שהחתול העילג שלנו אכן יודע להגות את שמי, רחלי. אין צורך לציין גם שכשאשר אנשים נוספים נוכחים במעמד, הוא לפתע מעמיד מחדש פני טיפש וחוזר ל"ראורר" ול"ריררר". "תגיד רחלי, תגיד רחלי, כסיל!" אני מתחננת בפניו במעמד משפיל, כשכל בני המשפחה בוהים בי בצער. והוא רק תולה בי את עיניו הגדולות ופועה בהיסוס מלאכותי: "רראו?" בני המשפחה לועגים לי כדבעי ויוצאים מהחדר בחזרה לעיסוקיהם. החתול ממתין בסבלנות עד שייעלמו באופק ואז פונה אליי ואומר: "ררלי!".

אנשים שאינם מביני עניין יאמרו לי שייתכן והחתול המופלא הוגה את המילה ררלי (Rarelie), אך גם אם אעשה סלטות באוויר זה לעולם לא ייחשב כאמירת שמי, שכן שמי הוא רחלי, בח"ית, והאידיוט הלא אומר "ררלי". את אותם אנשים אושיב על כורסה נוחה, אגיש להם צלוחית עוגיות (של רולדין, רק של רולדין) ואומר להם שחתולנו דווקא מוכיח בכך את השתייכותו למעגל המכרים הקרוב אליי ביותר, שהרי אם לא כן - כיצד היה יכול לדעת שחברותיי מכנות אותי "ררלי" ולא "רחלי"? וכשישאלו, כצפוי, מדוע הן קוראות לי כך וילעסו עוגיותיהם, אספר להם את הסיפור הבא, שבעקבותיו אני מתכנה בפיהן "ררלי", שכל מילה בו אמת, לטוב ולרע:

לפני כשנתיים, כשהגעתי לאוסטרליה בגפי, ילדה מבולבלת שעד אתמול לא נסעה לבד לרמת גן ופתאום היא זרוקה בשדה תעופה זר ואף טלפון ציבורי לא מקבל את המטבעות שלה, השתכנתי באכסניה מעופשת וקסומה בשם "לאמרוק" בחוף-בונדי שבסידני, אותה תוכלו לראות בתמונה המופיעה דרך קבע בטור הימני של הבלוג. חדר מעופש, משנת תרפפ"ו על כל המשתמע מכך, שקיבל אותי בחום ואהבה ושמיד ניכסתי לי לבית. המיטה הגדולה, הזוגית, המלאה-ג'וקים היתה שלי, ואדי התנחל על כורסת הקטיפה האדומה שבתוך כיסוייה הקרועים הוחבאו ודאי כלי נשק בתקופת מלחמת העולם השניה. והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו, עד שהפציע סאם לחיינו.

סאם היה בחור אוסטרלי צעיר ותמהוני שהתגורר בחדר הסמוך לחדרי באכסנייה. בתחילה, בשל שערו הבלונדיני ולחייו האדומות חשבתיו לרוסי, עד שפתח את פיו אפוף הבירה ומבטא אוסטרלי צח וכבד גלש מגרונו. אוסטרלי אסלי אמיתי תזהה אם לא תבין מילה ממה שהוא אומר, שכן האוסטרלים כה עצלנים וזחוחים, שהם מתחילים לומר משהו ובאמצע מחליטים שאין להם כוח לסיים את המילה. עיצורים? לא מלמדים אותם מושג כזה באוסטרליה.

סאם היה כמו צביקה פיק. סובב ראשך - והוא מאחוריך. אף שמלכתחילה לא היה טיפוס ורבאלי במיוחד, הוא נתקשה קושי עצום בהגיית שמי. לא הצליח לפענח את פשר האות הזאת, ח', שכאילו נבראה רק כדי להפריד בינו לביני (בראשו כבר היה "בינו לביני", עוד בטרם הנחתי המזוודה בחדרי החדש). על כן, בכל עת שבה רצה לקרוא לי כדי לומר את משפטיו הביזאריים על גבול הפסיכופטיים, היה משפיל ראשו וממלמל: "ררלי!", מקווה שהלבנטינית המשונה הזאת תשמע מה שהיא רוצה לשמוע, כלומר ח' כשרה למהדרין.

בראשית הכרותנו רצה שנלך לקנות ביחד "סמות'י", שזה בעצם מילק-שייק פירות באוסטרלית, אבל למי יש כוח למילה כזו ארוכה. תחילה נפנפתיו בנימוס, אך כמה לאחר שנדנד לי כמה ערבים הסכמתי ויצאנו אל הסמות'יה הקרובה - שני בניינים בדיוק ליד האכסניה. מקץ שלושה צעדים סאם עמד להתפרק לי באמצע הרחוב.
"אני מתעלף!" הודיע בדרמטיות, "זה רחוק מדי! אין לי כוח יותר למסע המפרך הזה!".
עשרה מטרים לפנינו עמדה החנות הנכספת. אך סאם קבע: "חכי, אני אזמין מונית."
"אנחנו כמעט שם!" אמרתי בפליאה.
הוא גנח באומללות, "אז אני אסע במונית ואחכה לך שם."
"בשום אופן לא," התעצבנתי, "הנה, הגענו."
"דווקא לא מתחשק לי סמות'י," אמר סאם, "תקני לעצמך." לאחר מכן נאנח בקול רם.
"מה קרה?" שאלתי, אף שידעתי את התשובה.
סאם משך בכתפיו, "אה, כלום, פשוט נזכרתי בילדות הקשה שהיתה לי."

הילדות הקשה של סאם היתה הנושא שעלה כל הזמן, ובלי קשר לכלום. אני יושבת בחדר וקוראת, סאם נכנס פנימה ומשחרר אנחה גדולה. "אני בדיוק חושב על הילדות הקשה שלי," הודיע. יום אחד ניגש אליי ושאל אותי מה עשיתי היום. התחלתי לספר לו, והוא נכנס לפתע לתוך דבריי: "ראיתי אותך ברחוב היום ועשיתי לך שלום, ואת לא עשית לי בחזרה."
"מצטערת," אמרתי, "כנראה לא ראיתי אותך." הוא אמר שאין בעיה, ואני המשכתי לדבר, ואז שיחרר סאם נשיפה קולנית. "אני מצטער, אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה שלא עשית לי שלום. זה מאוד מטריד אותי."
"סאם," התחלתי להתעצבן, "אמרתי לך שלא ראיתי אותך!". סאם התקפל בבהלה. "סליחה, את צודקת, אני סתם חסר ביטחון. את יודעת שהיתה לי ילדות קשה?"

בערב אחר הזמין אותי סאם אל תוך חדרו, וכשהתיישבתי על מיטת-הספה הוא פנה לעברי, עיניו נוצצות. "אני רוצה להראות לך את מגפי הסקי שלי," אמר. בעודי מתפללת שלא מדובר באיזו מטאפורה-מלוכלכת שלף סאם שני טנקים עם שרוכים. "נכון יפים?" צעק מאחורי החומה השחורה, "הייתי מדריך סקי פעם, אחרי שברחתי מהבית, בגלל ההורים שלי". הוא החזירם למקומם בפינה, "היה לי מאוד קשה בבית, אני לא יודע אם סיפרתי לך."
כמעט שאמרתי לו שהוא כבר סיפר לי, ואז ירד לי האסימון. סליחה, לא אז ירד לי האסימון, אלא שלוש שניות לאחר מכן, כשהוא קם בהתלהבות ורץ לפינת החדר, "אוי, זה מזכיר לי, רוצה לראות את מגפי הסקי שלי??" צעק בהתרגשות והביא שוב את שני המונומנטים.
אז התחלתי להבין שמשהו כאן לא בסדר. "ברחי, ררלי, ברחי!" קרא לי קול אחד במעמקי לבי. הקול השני היה עסוק באכילת פיצה, ואולי לכן לא הייתי זהירה. המשכתי לשבת שם, כמו מטומטמת (כן, אני יוצאת מטומטמת מהסיפור הזה, אין צדק בעולם), בזמן שסאם סיפר לי שהוא היה פעם מדריך סקי. בטרם יציג בפניי את מגפיו בפעם השלישית, מלמלתי משהו על כאב ראש, טריק ידוע למצבים שכאלה (ושימו לב לרמז המקדים הזה - הוא עוד יחזור בהמשך), ונמלטתי לחדרי.

השיא (ותמיד יש שיא) היה כעבור שבוע. ישבתי בחדרי בערב וצפיתי בטלוויזיה, חופשייה מדאגות, עד אשר שמעתי את הדשדוש המוכר מעבר לדלת. "ררלי?" בקע קול מאנפף מאחורי הדלת, "אפשר להיכנס?"

"תגידי לא, מפגרת!!!" צרחו כל הרהיטים בחדר, שיש להם, כנראה, הרבה יותר שכל ממני, "האם את שוב רוצה לשמוע על המגפיים שלו, יא סתומה?!". "כן, סאם", עניתי לו וכל אלה שצעקו קודם החלו להתלחש ביניהם. מקסימום, אני ארמוז לו שאני רוצה לישון, חשבתי, אחרי הכל כבר לילה.
הוא נכנס, מבוייש. "פשוט רציתי לראות טלוויזיה אצלך בחדר, כי שלי מקולקלת," הסביר, כשמהחדר שלו מאחוריו בוקעים צחוקים רמים מ"פרייז'ר".
"בסדר, אבל לא להרבה זמן," התריתי בו, והוא התיישב. אדי המאנייק כבר תפס את הכורסא, כך שסאם התיישב על המיטה הזוגית הגדולה שלי, רחוק ממני. הוא אפילו לא הסתכל על הטלוויזיה לרגע קט, פשוט ישב ובהה בקיר. אני התרכזתי בקלסי גראמר וקיוויתי שסופרמן יפרוץ מבעד לקיר ויציל אותי, ומהר. ושישלם את הפיקדון על החדר שלי, אם כבר.

אחרי זמן מה של שתיקה אמר סאם: "ררלי, מותר לי לנשק אותך?"
ג'יזוס קרייסט! איפה צבי הנינג'ה כשצריכים אותם!
"אהממ, סאם," אמרתי בעדינות והנמכתי את הווליום בטלוויזיה, מתוך רגישות רבה למצב, "אני לא התכוונתי לתת לך את הרושם המוטעה ש..."

"או!!! בחיי!!!!" הוא צווח לפתע ואני כמעט נפלתי לרצפה ומעכתי את שלישיית התיקנים שישבו שם וניגנו בתופים, "אני לא מאמין שאמרתי דבר כזה! אני כזה אידיוט!! אני כל כך מצטער! עכשיו לעולם לא תסלחי לי!!!!"

"תירגע, סאם, הכל בסדר!" נבהלתי. רק זה חסר לי, תיכף תגיע בעלת האכסניה ותתקשר למשטרה, לכי תוכיחי שלא ניסית לרצוח את סאם במהלומות גרזן אם לשפוט לפני צרחותיו. "לא קרה כלום. אנחנו עדיין ידידים, אני לא כועסת."

"בסדר, סליחה, לא אגיד שוב דבר כזה," מלמל סאם בתוגה רבה. חייכתי אליו בעדינות והגברתי את הווליום בחזרה. מקץ כמה שניות הרגשתי משהו מונח על רגלי. הבטתי מטה - והנה ידו של סאם מתמקמת בנוחות מעל לברכי ומחפשת לה מקום לפוש בו. הרמתי אליו את ראשי וראיתיו מחייך בציפייה, ואמרתי לאט ובסבלנות: "סאם..."

"אוי, לא!!!!!" צרח האפרוח ותפס את ראשו בשתי ידיו," אני לא מאמין שעשיתי דבר כזה! אני כזה אידיוט!!! עכשיו את לא תסלחי לי! אני כל כך מצטער!!!!"

סבלנותי פגה. טיאטאתי בעדינות את היצור הבלונדיני בחזרה לחדרו ונעלתי היטב את דלתי. למחרת החזרתי את המפתחות לקבלה וביקשתי קטלוג של אכסניות נוספות בעיר. כשחזרתי לחדר לקחת את מזוודתי, מחזיקה בדף ועליו כתובתי החדשה, ארב לי סאם במסדרון, ומבטו תוהה ומבולבל.

"ררלי, מה...?" הוא אינפף, ובמבטו תחינה.
"מצטערת, צץ משהו, אני חייבת לעזוב את סידני," שיקרתי באלגנטיות, "להתראות, סאם."

"אבל אולי עוד ניפגש!" קרא סאם אחריי כשיצאתי לרחוב, "אני אהיה כאן בחוף בזמן הקרוב, אולי אראה אותך שוב!"

בהבנה כבדה שלעולם לא אוכל לבקר שוב בחוף של סידני, עפתי במהירות האור אל עבר ביתי החדש - שלושה רחובות מ"לאמרוק", ושם התנחלתי. מאז לא ראיתי עוד את סאם ולא שמעתי את קולו המאנפף "ררלי". המסכן, הוא לא הספיק להראות לי את מגפי הסקי שלו ולספר לי על עברו כמדריך. היתה לו ילדות קשה.