אולי זו חופשת הסמסטר, אשר משרה עליי תחושת בטלה ושליחות, ואולי שפע הטלנובלות בשידורים חוזרים שמקפצות לזרועותיי בעיקר בבוקר, אך נתעורר בי לאחרונה צורך לחזור אל הרומן הגדול-מהחיים, האמא של כל הטלנובלות, "עלובי החיים". נכון שמדובר ביצירת מופת ואין מה להשוות וכולי, אך "עלובי" ניחן, בין השאר, במופרכות הקסומה שמאפיינת את כל הטלנובלות לדורותיהן: עשרות אלפי אנשים חיים בפאריז של המאה ה-19, אבל איכשהו בכל פעם שנכנס מישהו חדש לסיפור מתברר שהוא האח האובד של הגיבורה. חברו הטוב ביותר, כמובן, הוא הבן האובד של סבתה, וכן הלאה, עד שמהפיכת הסטודנטים של 1830 מואילה בטובה לפרוץ ולטאטא לעזאזל את כל הפסיכים מגלי-העריות הללו.

   ומה כל כך גדול ברומן הזה? פשוט מאוד, מופרכות הקשר בין הדמויות הוא הפגם היחיד בו. לא על הרבה ספרים אפשר לומר דבר כזה.

   "עלובי החיים" הוא אחד מהספרים האלה שנעשה להם קאבר רעשני שהשכיח מכולם את העובדה שבכלל היה מדובר בספר. כמו שמה שנשאר מפנינת הספרות האמריקנית "בית קטן בערבה" זה סדרת טלוויזיה סתמית משנות השמונים, מה שנשאר מיצירת המופת של ויקטור הוגו הוא מיוזיקל רב-משתתפים בברודווי ודודו פישר אחד.

   שלא תהיה טעות, אין מעריצה גדולה ממני של המחזמר הקסום הזה, וכל העולם מסכים אתי: יחד עם "קאטס" ו"פנטום האופרה", מדובר באחד המיוזיקלס הפופלאריים ביותר בכל הזמנים, ובצדק. מוזיקה מופלאה, טקסטים מצוינים (על הגירסה העברית של אהוד מנור אני מוכנה להתווכח) ושחקנים שויקטור הוגו היה עושה להם טובה בכיף על גדות הסיינה. אלא מה, כמו כל עיבוד הוליוודי להמונים, גם "עלובי החיים" איבדו כמה רגעים חשובים מהסיפור, כמה פניני חוכמה ספרותיים והרבה מהעומק של הדמויות. כל דמות שנראתה מסובכת מדי בשביל שיר וחצי גוהצה והושטחה.

   אני מרגישה שחובה עליי לתקן את העוול הנורא הזה, ולהכריח את כולכם (אני יודעת היכן חלק מכם גרים) לקרוא את הספר, אחד המסמכים החברתיים החשובים ביותר שנכתבו. זהו סיפור גדול מהחיים, על אהבה והקרבה, על המשמעות של "להיות אדם", על ההבדלים בין טוב ורע, ועל פשעי שלטון החוק לעומת פשעי האזרח הקטן (ואם כבר פשעים, הנה אחד טרי לדוגמא: האם מישהו כבר שמע את ההתעללות הסאדיסטית של סאבלימינל והצל בשיר "שטח ההפקר"? רחמי שמיים, מה הם עושים שם לעזאזל? שמישהו יעצור אותם כבר). 

   אני נסחפת, אני יודעת, אולי זו באמת חופשת הסמסטר הזאת, שהופכת אותי לרגשנית משועממת. אבל אהה, תרועות המהפיכה, מערבולות המוסר, ז'בר המקסים, אנז'ולרא הסקסי! כזו גלריית דמויות עשירה לא תמצאו בשום מקום אחר. תתעלמו, תדלגו, תגלגלו עיניים, אבל זכרו זאת:  מי שלא יקרא לפחות פעם אחת בחייו את "עלובי החיים",  לא יסלח לעצמו עד יום מותו, ולהלוויה שלו דודו פישר לא יגיע. כן, הוא יהיה עדיין חי אז, למישהו יש ספק?