מרואיינת מבוקשת

לפני שבועיים, כזכור, קיבלתי הצעה מפתה - להשתתף בראיון ל"רייטינג" שיתקיים במגדל השן הנחשב של התקשורת הישראלית. התירוץ הרשמי של דנית מהמערכת: חמוטל קינן עושה כתבה על אותם קוראים שמטרידים את העיתון במכתבים מנדנדים למערכת. והרי אני בת-בית במדור התגובות, ובכל עת של מרמור אני כותבת להם שיעיפו את גדי אינפלד ושירגיעו עם אורית נבון ומה זה צריך להיות. מה זה צריך להיות בעצמך, הם אמרו לי, בואי נראה אותך מככבת בעמודים הפנימיים בלי לצאת מטומטמת. אז באתי. ויצאתי מטומטמת.

כישורים חברתיים

הגעתי למשרדים כשבאמתחתי שלוש משאלות בלבד: אוכל טוב, אביעד קיסוס ולא לצאת פאתטית. הבה ונראה כיצד התגשמו שלוש משאלות אלו. הגעתי למשרד, חמוטל קינן קידמה את פניי והזדרזה לערוך לי סיור מרתק במערכת: זה המשרד של יובל, אבל הוא לא נמצא פה, זה החדר של איילת וליסה, אבל הן לא פה, כאן בדרך כלל יושבים כולם ומתלוצצים איש עם רעהו בשנינות רבה, אבל אף אחד לא פה.

"איה אביעד?" ייבבתי. חמוטל משכה בכתפיה, "אף אחד לא פה בשלישי בערב, אבל כולם היו פה בבוקר. קחי," היא הושיטה לי את העיתון של מחר, "מתנה."

נו, אז קיבלתי את העיתון של מחר, התחלתי להרגיש כמו באיזו סדרה אמריקאית מטופשת. מה עכשיו? לצאת להציל את כריסטינה אגילרה? אחר כבוד הובילה אותי חמוטל למטבח המערכת, "יש כאן מכונת קפה," הצביעה על הפלא הטכנולוגי. "מה קפה, איפה החדר עם כל הממתקים?" התעצבנתי, אם לא אביעד אז לפחות איזה מילקי. "חדר מלא ממתקים? לא, אין לנו דבר כזה," אמרה חמוטל, ונשמע רעש של התפוצצות: היה זה לבי שנשבר בקירבי. עוד פנטזיה ילדותית הלכה לעזאזל.

חמוטל ראתה את אכזבתי מכך שלא פגשתי אף אחד "חשוב" ומשכה אותי לאחד המשרדים. "זו אורית!" הודיעה בשמחה. קפאתי על מקומי. אורית ישבה בחדר מול המחשב וחייכה אליי בנעימות, אותה אורית שעליה כתבתי כל כך הרבה פעמים שיעיפו אותה כבר מהמדור האישי ומה זו הכתיבה הסתמית הזאת ואיפה אביעד. נו, אבל היא בטח לא זוכרת מי כתב מה. "אורית, זו רחלי," הציגה אותי חמוטל, ואורית הנהנה ואמרה "היי", ואז לפתע השתנתה הבעתה ואישוניה התרחבו בזעם: "רגע, רחלי? רחלי שכתבה עליי?"היא קמה ופתאום נראתה הרבה פחות נמוכה מבימים כתיקונם.

בשעות חירום האדם מוצא בתוכו עוצמות פיזיות שמעולם לא היה מודע אליהן. תוך צעד וחצי כבר הייתי בחדר הישיבות, מרחק 20 מטר מהמשרד של אורית. מרחוק שמעתי את חמוטל מתנצלת, אבל לא היה ברור בפני מי.

"רייטינג" שינה את חיי

מצאתי את עצמי בכפיפה אחת עם עוד ארבעה מייצגי קהל היעד של העיתון: שני ילדים בני 17, חייל שאמר כל הזמן "אביעד קיסוס" במלעיל, בחורה שאם היתה דמותה מופיעה בקומדיה בריטית היו טוענים שהיא "מוגזמת מדי", ואני.

קרנבל הפאתטיות התחיל. כל השאלות היו בנושא "רייטינג", כמובן. מה אתם הכי אוהבים בעיתון? מה אתם שונאים? מתי נחשפתם לתופעה המופלאה הזו? איך השפיע "רייטינג" על חייכם? לא היתה שום אפשרות לענות על שאלה מבלי שישתמע מכך ש"רייטינג" היא מרכז חיינו, והמרואיינים האחרים שיתפו פעולה ברצון. "אני מספרת לכולם כמה 'רייטינג' נפלא", אמרה הבחורה; "'רייטינג' זה הדבר הכי טוב שקרה לי," אמר אחד מה-17 וחברו הוסיף: "אני לא אוכל שום מוצר חדש לפני שהמליצו עליו במדור 'טוחנים'". החייל התוודה שהוא קורא את העיתון מתחילתו ועד סופו ואינו מדלג ולו על מדור אחד.

ואני? ובכן אני. חמוטל פונה אליי ואומרת - "אז את זו ששונאת את גדי אינפלד, נכון?" זהו זה. 21 שנים של מפעל חיים, וזה מה שנשאר ממני. אני "זו ששונאת את גדי אינפלד". "לא רק", הבהרתי וחמוטל טפחה על מצחה, "סליחה, נכון, וגם את אורית, נכון?"

התחלתי לשמוע איתותים חשודים מכיוון הקיבה: לא אכלתי כבר 25 דקות תמימות. החלום על חדר מלא ממתקים נגוז, אבל לפחות את הפאקינג עוגת-הבית שהציעו לנו במטבח אני חייבת לנכס לעצמי. למזלי, בשלב זה הופרע הראיון והתבקשנו לצאת לרגע, כך שהצלחתי לכבוש את התבנית בחינניות. לרוע מזלי, ההפסקה היתה מיועדת לצילומים.

פגיעת-ברק

כי אם הראיון חיינו-סובבים-סביב-מגזין-רכילותי לא העמיד אותנו באור מספיק פאתטי, הנה הגיע הצלם הרייטינגי המהולל ברק והתעקש לזרות קודאק על פצעינו.

"אז אתם אלה שכותבים מכתבים ל'רייטינג'"? הוא שאל. מזל, כבר חששתי שהתיוג הנצחי שלי הוא רק "זו ששונאת את גדי אינפלד", אך מסתבר שאני שייכת גם לאסכולה של אלה שאין להם חיים. "למה אתם אף פעם לא כתבתם על הצילומים שלי?" הוא שאל, "זה לא בסדר! תראו איזה תמונות, הכל כאן שלי. אתם יודעים, כשהייתי צלם ב'מעריב....'" בשלב זה חטפתי תנומה קלה, וכשהתעוררתי סיים הלז את סיפורו וביקש שנעמוד בשורה. אחר כך שלף ערימה של גיליונות טריים המיועדים להפצה בחנויות מחר, קרע מהם את העטיפה והושיט לכל אחד מאיתנו גיליון (בשלב זה נשמעה צעקה מכיוון דלפק הכניסה: "הי! מי לקח את הערימה שהיתה כאן??"). "עכשיו," הוא אמר בהתרגשות, "שכל אחד יחזיק עיתון ויעשה את עצמו קורא בו, ואחר כך כולכם תזרקו את העיתון באוויר."

בו ברגע הבנתי שזה הזמן לדסקס קצת עם ידיד ותיק - הקדוש ברוך הוא. "אלוקים היקר," נשאתי תפילה, "בסך הכל החיים שלי טובים - בית, משפחה, לימודים, קריירה. אין לי זכות להתלונן או לדרוש ממך משהו ואני כמעט ולא עושה זאת, לכן אני נאלצת להשתמש בזכות-הבקשה השבועית שלי, ובזו של השבוע הבא, ובזו של השבוע שאחריו: אנא, אלוקים היקר, עשה שהוא רק התלוצץ!"

"נו," קטע ברק את המונולוג הרוחני, "אני אומר אחת שתיים וש- ואתם זורקים את העיתונים באוויר." ה-17 היו די משועשעים, הבחורה שהתה באותה שעה ביקום מקביל והחייל התנסה כבר בדברים קשים יותר בשדה המלחמה. יצא מכך שאני הייתי היחידה המבועתת. "אחת שתיים וש-!" צעק ברק, ואני זרקתי את העיתון, מכוונת כמה שיותר לכיוון העדשה, בתקווה שהוא יסתיר אותי בפריים ואוכל לטעון שבאותו רגע הייתי בשירותים. "מצויין," אמר ברק, "רואים את כולכם!"

מצויין. בעיתון בעל תפוצה ארצית, שכל הברנז'ה קוראת, נופיע אנו, משליכים את "רייטינג" באויר כאילו היינו בטקס סיום התיכון בארצות הברית. חמוטל האיצה בנו לחזור לחדר הישבות כדי לספר מדוע "רייטינג" הוא כה נפלא, לדעתנו, "וגם מה אתם לא אוהבים בו," הוסיפה ופנתה אליי, "את לא אוהבת את גדי ואורית, נכון?"

פינאלה

הפעם כבר היתה עוגה עצומה בקרבי, כך שעצבנית כבר לא הייתי, ונאותי לשתף פעולה. דיברנו על "רייטינג" כאילו אין דבר אחר בעולם, ואני אף משוכנעת שלגבי כמה מידידיי לראיון זה לא רחוק מהאמת. "ואנחנו אוהבים את הצילומים של ברק!" צרחנו, כדי שברק האומלל והמקופח ישמע מבחוץ ויפסיק לבכות כל היום שלא מתייחסים לאמנות שלו, "הוא צלם מצויין!"

לאחר שכילינו שלוש קלטות טייפ בהגיגינו העמוקים ("אני שונא את המדור של אופרות הסבון, הן כאלה טיפשיות, אני אוהב רק את אלה בספרדית") והצטיירנו לחלוטין כאנשים אשר השקפת עולמם מתגבשת על פי הלך רוחו של אביעד קיסוס אמרה לנו חמוטל ביי. מצויידים בעיתונים שקיבלנו בחינם (חסכתי 6 שקלים!) ובידיעה שכנראה לא נתקבל עוד לאף עבודה בחיים עם הכתם הזה בעברנו, פנינו אל היציאה. בלי חדר-ממתקים קסום, בלי אביעד השופון, בלי כבוד עצמי. חמוטל נמוגה, אחד מהעובדים התנדב להסיענו לתחנת הרכבת ודנית הצטרפה לנסיעה.

לפני שנפרדנו מהם פניתי אליה: "דנית יקירה," אמרתי, "אני מבקשת שתמסרי משהו לחמוטל כשתפגשי אותה מחר." "מה," היא אמרה. "תגידי לה שלא תוציא אותנו פסיכים," אמרתי. היא העיפה בי מבט והודיעה:  "אם הייתם פסיכים, אין הרבה מה לעשות".

ברכבת פתחתי את העיתון של מחר (לא מגלה מה יהיה בו!) כדי לגלות תמונה מזעזעת של איזו בחורה שרוצה להיות מישהי חשובה. ומי תופיע בתמונה מזעזעת של השבוע הבא? זו ששונאת את גדי אינפלד, כמובן, זורקת באוויר גיליונות "רייטינג" להנאתה. ברק צלם מצויין. הוא עבד פעם ב"מעריב".