בשעה האחרונה עלו בראשי המון משפטים חכמים שיכולתי לומר בראיון אתמול. למה, אלוקים, למה תכנתת אותנו עם כזה דיליי בתגובות שלנו. לרגע חשבתי להרים טלפון לרייטינגית ולבקש ממנה ניסיון חוזר. הפעם אני לא אגמגם, אני נשבעת.

כי איך אפשר לא לגמגם? אני מתחילה משפט מנוסח היטב, עיניהם של נוכחים ננעצות בי, הסרט של הקלטת מסתובב ברשמקול, ואני מסיימת את המשפט ב- "אז זהו, כי ככה, בדיוק מה ש... כן, לא, בהחלט" ותוהה מה מכל הג'יפה הדיקדוקית הזאת יגיע לדפוס. נשבעת לכם שתכננתי, לאורך כל הראיון, לגשת לחמוטל בסוף העניין ולבקש ממנה לעשות לי הגהה. שומו שמיים, מה אם אמרתי בטעות "וזה למה"? הרי איש איננו מדבר כמו שהוא כותב, אלא שכשמילותיי המגומגמות יתומללו לדיו יהיה זה מסמך כתוב לכל דבר. למזלי, ויתרתי על הבקשה הקטנונית. ואולי לא?...

הדבר מציק לי כבר יום ורבע. שעתיים ישבנו בראיון. שעתיים תמימות. מתוך שעתיים של פטפטת, הגיוני שאמרתי דברים חכמים ודברים מטופשים גם יחד, אך מכיוון שאי אפשר להכניס את כולם לשני עמודים, מן הסתם תתבצע סלקציה אכזרית. ומה תבחר חמוטל לשבץ בכתבתה העסיסית? את הדברים החכמים או הטיפשיים? רוצים להמר?

זה בסדר. אני אוביל את עצמי ליציאה.