[אבקש את סליחת הקוראים. פוסט זה עומד להיות רציני לחלוטין. אפצה אתכם בפעם הבאה, תמדדו לי זמן]

כבר הרבה זמן שאני מרגישה שהוזמנתי למסיבה הלא-נכונה. אני נכנסת לעולמם של חברותיי ומכריי: חלקם מתדלקים מערכות יחסים ואף מתארסים זה לזו ללא הרף ומקימים קרוואן בישראל, חלקם מתקתקים שאיפות קרייריסטיות ומריצים קטעים עם הבוסים שלהם בזמן שהם לא עסוקים בלהקים מפעל-חיים עצמאי משלהם, והשאר סתם בוגרים בנשמתם בכל הנוגע ליחסים בין-אישיים. כולם מתבשלים על אש קטנה עד בינונית וצומחים לתפארת, ואני ניצבת בלב מסיבת ה"גדולים" השוקקת הזו שבה כולם מקפיצים בגרות נפשית עם אמביציה, מחזיקה ביד רועדת את כוס השוקו שלי ומנסה להסביר לסובבים שאני בכלל חיפשתי את החדר עם המסיבה של הילדים. עוד ילדה הינני, כולה אתמול סיימתי תיכון, מה התיק ג'יימס בונד הזה עושה במרק שלי. "איזה אתמול, סיימת תיכון לפני ארבע שנים," אומרים לי הגדולים, "כעת את וודאי יודעת איך מנהלים שיחה רצינית, איך רוכשים פיפל-סקילס מול בוסים נכבדים, איך שואפים להתקדם בעבודה, איך מתכננים חיים לתפארת במשרד-הפנים פלוס כל המסמכים הנלווים. יאללה, קחי כיסא ושבי." ואני, שאיבדתי אותם כבר ב"שיחה רצינית", מתיישבת בהיסוס יחד עם כולם סביב השולחן, ולא מבינה איך איש אינו קולט שהמצח שלי בקושי נוגע במפה, ושהכיסא היחידי שמסוגל להתאים לי הוא כיסא-פעוטות עם סינור.

"כולנו לא ממש התבגרנו," מרגיעה אותי חברה אחת, שזוממת על נישואים והקמת משפחה לאחר שנים של התמקצעות בתחום הריליינשנשיפ, והשאר מהנהנות ברצינות. רצינות, היכן רוכשים את המצרך היקר הזה? מדוע אני היחידה מבין כולם שמתפקדת כמו זעירה בת ארבע בכל פעם שאני  נופלת בטעות לתוך החיים האמיתיים?

בוריס, תן סולו עם הנבל, אני עושה פלאשבאק מהורהר לאחור: קיץ 2003, ואני, עלמה בגיל 21 המכובד, עומלת תחת הג'וב הפשוט ביותר ביקום - מוכרת בחנות. זהו החודש השלישי שלי ברציפות, השתפשפתי כבר עד אין קץ, אך אני עדיין מתוגברת בעוד מוכרת בכל פעם. בנות שמתבטלות מאחורי הדלפק רק שבוע וחצי כבר מקבלות משמרת בודדת, רק הן-עצמן והחנות, לפתוח וסגור ולספור את הכסף פעמיים, בבקשה. ורק ררלי הותיקה דורשת ליווי צמוד של בייביסיטר פן תמכור תיק-עור כשהיא בגפה. צדק בעל החנות. הייתי חסרת כל יכולת לשאת בנטל האחריות. "אמרתי לך לא להשאיר אותה לבד עם הקופה!" שמעתי אותו צועק פעם על הבייביסיטר שלי (=חודש ראשון בעבודה), כשזו הותירה אותי להתבלבל לבדי מול לקוח ולפשל עם הקופונים והלכה להזמין פיצה. ואני, חשה כאוטיסטית מתקדמת, תקף אותי חשק משונה לשבת בפינה ולשחק עם חרוזים וחוטים. הייתי מוכרת נחמדה, בזאת לא היה לאיש ספק, וכשעזבתי קיבלתי כרטיס תודה ממעסיקי, שם החמיא לי מעומק ליבו שאני "אחת העובדות הכי נאמנות" שלו. אם רק לא הייתי בודקת את כרטיסי האחרות ומגלה שהן הוכתרו בתור "אינטלגנטיות ואחראיות". "אני נאמנה," צהלתי במרירות, "הרי זה ממש כמו להגיד לכונפה שיש לה אישיות ממש מעניינת."

פתאום שמתי לב שאני בת עשרים ושתיים עוד מעט, אבל אני בעצם ילדה בת חמש, שומעת את הטלפון מצלצל בסלון, מרימה את השפופרת, אמא'לה, זה בן-אדם מבוגר. ודאי יבקש לדבר עם אמא. אבל לא, הוא רוצה אותי, משהו בקשר לעבודה, והרי אני אמורה לשמוח ולשוש, בעבודה הזו חשקתי תמיד. אבל חי נפשי, תכננתי לעסוק בה כשאגדל, מה הם רוצים ממני כעת? הוא מדבר אליי כאל אדם בוגר, אני עונה לו, עושה את עצמי מבוגרת ויודעת שאני עובדת עליו בעיניים. אני רוצה לאמא, רוצה הביתה, רוצה את השוקו שלי. ומה שמפחיד בכל העסק זה שהמבוגר הנעלה שעל הקו, או במשרד, או בכל מקום אחר, חולק איתי את אותו עשור-חיים. בבית הספר הוא היה שני מחזורים מעליי, ועכשיו הוא איש העולם הגדול שאומר לי מילים שאני לא מבינה, ואני הילדה הקטנה שמקווה שהוא יחשוב שלגמגם או להתלהב משטויות בגילי זה דווקא חמוד.

זה לא.

"אז מה אם את מלהבת כמו ילדה קטנה משטויות?" שאלה חברה בתום לב, "אני חושבת שזו תכונה שהרבה אנשים היו רוצים שתהיה להם. מי קבע שקור-רוח ורצינות זה דבר חשוב?" לכי תסבירי לה שההתלהבות היא רק סימפטום לחוסר יכולת להתבגר, להבשיל, להבין דברים שהגדולים מבינים כהרף עין, בעוד אני יושבת בחדרי ומנסה להחליט אם להתקשר אליהם ולבקש מהם בפעם האלף שיסבירו לי למה התכוונו או לעשות את עצמי מהירת-תפיסה.

"אולי נדמה לך," אמרתי לעצמי פעם, "הלא כל הבוגרים שמסביבך נהנים אף הם להתאונן על פרצי אינפנטיליותם. אולי גם את כזו, סבורה שאת הכי פעוטה-פעורה ביקום, ולמעשה מהצד את ממש אשת עסקים בחליפת שני חלקים, מה שזה לא יהיה." כך נהגתי להרגיע את עצמי בתקופות שבהן חשתי זעירה וטמבלית במיוחד. אך הזדמנויות שונות הוכיחו לי שלא הזיתי את טמבליותי הסוציאלית. במכללה, למשל, היה לנו קורס הנקרא "שילוב הילד החריג", ובו למדנו כיצד נוכל, בתור מורים, להעניק לילד החריג והלקוי תחושה טובה ומרגיעה. "תנו לתלמידים עם ההפרעות החברתיות והלימודיות כל מיני משימות, כדי לגרום להם לחשוב שהם מועילים," סחה המרצה שלנו, "בקשו מהם, נניח, לחלק את דפי העבודה, שבחו אותם על ביצוע המשימות, שירגישו כאילו אתם באמת זקוקים לעזרתם ושאתם סומכים עליהם עם אחריות. כעת אחלק לכם מאמרים מצולמים בנושא. ררלי, בואי בבקשה ותעזרי לי לחלק את הדפים. יופי, תודה רבה לך! את חושבת שתוכלי לחלק גם את החבילה השניה של הדפים?"

בכל שיעור ושיעור של "שילוב הילד החריג" חילקתי לסטודנטים את המאמרים המחורבנים. איך המרצה לא נתנה לי מדבקה זוהרת עם הכיתוב "עובדת יפה!" לא ברור לי עד היום. "אני שמחה שחזרנו," אמרה בתום חופשת הפסח ומיד פנתה אליי, ואליי בלבד, "ררליייייי, איך היתה לך החופשה? נהנית? מה עשית? יופי, אני שמחה. וכעת נתחיל בשיעור." גג לילד המפגר. הבו לי גג.

"מומחית לענייני ילדים מתנהגת אלייך כאל אידיוטית חסרת תקנה!" צרח בתוכי הקול הזה, שמשום מה תמיד צורח לי דברים ולא יודע לדבר כמו בן-אדם, "מה זה אומר עלייך? מתי תתנהגי כבר כמו בחורה בת עשרים ושתיים? פיטר פאן יש רק בספרים, וחוץ מזה היתה לו חדוות-חיים, לך אין אפילו את זה, החיים יאכלו אותך בלי קטשופ."

היאכלו אותי החיים בלי קטשופ או לא? אין לדעת. בינתיים אני ממשיכה להסתובב במסיבה הלא-נכונה, מחכה לרגע שבו מישהו יעלה על התרמית, ייגש אליי ויקרא בהשתאות "מה לעזאזל את עושה כאן? מי נתן לה להיכנס? ניסים, תוציא אותה מפה ותראה לה את הדרך לחדר הילדים. תשחקי שם יפה עם כולם, בעוד חצי שעה מביאים קרטיבים. רוצה לעזור לחלק? כל הכבוד, מאמי'לה, אני ממש גאה בך."