עם כל הלחץ שהעיק עליי בעשרים ומשהו השנים האחרונות לחיי, אבל בעיקר בשבועות האחרונים, הזדקקתי למעט שלום ושלווה לטובת הרגעת מערכות. השבוע הרחקתי עד לנאות-קדומים התמוהה כדי להשתעשע מעט בפסטיבל "קדם", פסטיבל יהדות ורוחניות, משהו כמו "בומבלה" עם ציצית. את הרוחנייישן אירגנו, איך לא, אנשי "ברסלב" הפעורים לעתים, מה שאמר הרבה שלום-שלווה פלוס שמחה וצהלה. למה לא, באמת?

בתוך יער עבות נטו הרוחניים אוהליהם. על כל שעל מכרו פיתות עיראקיות וגמלים מחימר, על הארץ התחרעו כמה אנשים מזיעים בגלביות על הדרבוקות שלהם, ותחת כל עץ רענן ניתן היה להבחין בחצאיות ג'ינס ארוכות, שמלות הודיות ומכנסי שארוואל טופפים על השביל. גם בנות.

"שאנטי!" פקדתי על עצמי, "אבל מיד!" אך ללא הועיל. במקום ללגום איזה בקבוק ארק ולהלום בדרבוקה מזדמנת באגרופים עטורים חוטים אדומים, נצמדתי לדיאט קולה הנצחי שלי וביליתי רבע שעה בלנקות את הסלע שעליו הייתי אמורה להתיישב כדי שלא ייגעו מחטי האורן בתאי האפידרמס היקרים שלי, ותוך כדי שהמרצה הנמרץ מרעים בקולו על ענייני נפש שברומו של עולם, עסקתי אני בחישוב הזמן שייקח לי לשוב הביתה ולתפוס "ספין סיטי". אפשר להוציא את הנערה מהג'יפה, אך לא את הג'יפה מהנערה, גם לא ביער ארנים קסום בשלהי ההתרחניות של עם ישראל.

יכולתי להרחיב ולספר על הרפתקאותיי בפסטיבל הלז, אך הזמן דוחק והמוזה התפגרה אי שם בסביבות צומת גלילות בדרך חזרה. אז הרי טעימה זעירה מאשר חוויתי. בתום היום, כעבור סדנת רישום נחמדת והרצאת ברסלבית נאה בהחלט שהחזירה אותי לימי נערותי הרחוקים באולפנת "אמנה" ולהרצאות האמונה שטחנו בראשנו (כיפאק לנוסטלגיה, תמיד ובכל זמן), התפניתי לחתום את היום המשונה בהרצאה שבתוכניה נראתה סימפטית למדי. היא התרחשה ב"מתחם ימימה" בקצה היער המחולק למתחמים. אני סברתי לתומי שמדובר בטייטל אקראי שנועד להפריד שרירותית את המתחמים זה מזה. "חלילה!" נזדעזעו כמו בנות עטויות כובעי-מתנחלים שנקלעו למקום בעת שהרהרתי את הדברים הנ"ל, "ימימה היתה אישה ממש, שהעבירה הרצאות רוחניות בכל הארץ, וההרצאות במתחמה ניתנות על ידי ממשיכי דרכה הנאמנים!"

ממשיכי דרכה? נשמע לי מעט כמו כת, חשבתי, אך הצטרפתי בכל זאת. סוכת הימימה היתה הומה מקהל נרגש, עשרות אנשים התקבצו למוצא פיה הימימאי של מדריכתנו. נחתה מולנו אישה לבושה לבן מכפרגל עד ראש, אור בעיניה וקול צורם של מורה לתנ"ך אחרי שלושים שנות שחיקה בגרונה. "מרכזי הכעס שתוכנו מתפרצים, נשאבים ונימוחים לתוך המערכות הפנימיות שלנו," הסבירה בהיגיון רב, "הרוח, הנפש, מתכנסות בעת שהאנרגיות עולות. ימימה אמרה תמיד, שבכל פעם שקורה לנו משהו עלינו לעצור ולחשוב ולנתח את המערכות הפנימיות הללו." הסתכלתי בתוכניה. שם ההרצאה: "קבלת האחר". אכן, מאוד קשור.

"עכשיו תוציאו דפים," אמרה המורה באנרגיה רבה, "אני אכתיב לכם במשך כמה דקות את מה שימימה נהגה לומר."

ביי ביי, ימימה, איחלתי לה בלבי והתחלתי לאסוף את החפצים. סביבי אנשים שלפו בהתרגשות אין קץ את מחברותיהם והחלו למלא אותה בהגיגי הימימה. "כשאנו כועסים, למשל, אנחנו מפחדים להביע את הרגש ולהוציאו מתוכנו," המשיכה הימימאית, "ואנחנו מעדיפים להתעלם מהכעס, להבליג עליו. אצלנו ב'ימימה', קוראים לזה - 'הבלגה'."

מצויידת בפניני החוכמה האלה, שבעת הרצאות ובעיקר מלאת רוחניות ושלווה, אספתי את הדיאט קולה שלי ואת הדיאט-בירה-שחורה, ונפרדתי מנפלאות הפסטיבל. היתה שעת אחר צהריים, השמש החלה לשקוע באופק. אצלנו, ב"ררלי", קוראים לזה - "שקיעה".