כל חוויית-הפולין הזאת מיעכה אותי היטב וחבצה אותי חמאות-חמאות, כך שאינני יודעת אפילו מאיפה להתחיל בבואי להשליט סדר בכל הצ'ולנט הפולני הזה. רק המחשבה על להעלות את כל זאת על הכתב ממלאת אותי עכברים חולים. אני אנסה אם כן, אט אט, פרק פרק, לנסח את הכול. מי ימלל גבורות משלחת הקומיקס מישראל? אני, מסתבר, כי אין ברירה אחרת.

לטיול יצאנו

משלחת הקומיקס הישראלית לפולין מנתה את אמיתי, המנהיג שבחבורה; דניאל, השקול שבחבורה; ירוניסקי, הסיני שבחבורה; אנגלמאייר, השופון שבחבורה; ואני, המעצבנת שבחבורה. "את נורא קולנית", התפתלו בנימוס כמה מחברי המשלחת הפולנית בשיחה גלויית לב אחת, "את יכולה להיות קצת יותר בשקט?" אבל אני, שבדיוק למדתי להגיד מילה נורא גסה בפולנית, הייתי עסוקה מדי בלצעוק אותה באוטובוס מכדי לשמוע דברי ביקורת, ועוד מפי צאצאים של קוזאקים, במחילה.

נפלאות השפה הפולנית ריתקו אותי עד בלי די. למדתי לומר "פרה" ("קרובה") ואת המילה שמתארת בחורה סקסית ("לאסקה"), והרביתי במתן המחמאה "לאסקה קרובה" לסובביי. אח, וניתן גם להרכיב שלל משפטי חמד ואמרות פיוט רק מכמה מילים מועטות! למשל, "דודה אלקטרודה ייסט לאסקה קרובה", כש"ייסט" היא המקבילה ל-is, ו"דודה אלקטרודה" הוא שמה של איזו פריס הילטון מקומית, מסתבר. או, לחילופין, לטעון דווקא ש"דודה אלקטרודה נייסט קיו באסה", כש"נייסט" היא המקבילה ל-is not, ו"קיו באסה" זה שם כולל לכל סוגי הנקניק. וכהנה וכהנה פיוט מופלא! "אבל את לא משתמשת נכון בשפה!" ניסה קשישק להעיב על אושרי (קשישק הוא אחד מאמני הקומיקס הפולנים שמרכיבים את הקבוצה הישראלית-פולנית שלנו. הוא למעשה עטלף קטנטן ואפלולי שמצייר קומיקס סוריאליסטי ומהלך לו חמוד וזעיר בתוך מעיל גשם שחור של פליט ומתחמק ללא הרף ממבטיי!), אך אני לא עניתי לו כי הסוגריים היו ארוכים מדי והסיחו את דעתי.

הקבוצה, כזכור, מונה חמישה קומיקסאים ישראלים (יהודים) וחמישה פולניים (נוצרים), המתאגדים יחד ליצירת ספר חוצה עמים וחובץ תרבויות. חברי הצוות הפולני ציפו בהתרגשות ליהודים הדומעים והענוגים שידברו בתוגה על השואה ועל המחנות ועל כמה זה חשוב שיהיה שלום. אינני חושבת שהם ציפו, למשל, שאנגלמאייר השופון והצוהל יקנה תרנגול-גומי בגודל טבעי באחד השווקים ויערוך לתרנגול מסע שורשים בפולין. הוא צילם אותו נוסע ברכבת (במושב ליד פולנייה אחת נדהמת שקברה את ראשה בעיתון באיזו כתבה על דודה אלקטרודה), מבלה בפאב עם לאסקה מקומיות, מבקר בבית הכנסת בוורשה ועוד שלל חוויות נפלאות, כשסביבו הפולנים מביטים בו בחרדה כאילו היה קומוניסט עם איידס. הם גם לא ציפו שיקרו כל מיני הדברים הבאים:

*

על פי הלו"ז הצפוף של חברי המשלחת, עשרת חברי הקבוצה הישראפולנית היו אמורים בכל יום לטייל ברחבי ורשה כולה, ומיד אחר כך לטוס לשתיים עשרה פגישות עם אמנים פולנים רגישים שמאפרים לתוך הפירושקי שלהם, ולבסוף – לשבת עד חצות הליל לסשן סוער של בריינסטורמינג עבור הספר שלנו, הקראתי מהתוכנייה.

("בריינסטורמינג", למי שאינו יודע, הוא מה שעושים אמנים עייפים מאוד אחרי יום שלם של פעילויות חברתיות, והוא כולל התאספות בחדר של אחד מהם, עישון ושתיית אלכוהול, התקפי צחוק ממושכים וחסרי פשר וניסיונות לחנוק איש את רעהו בכריות. נסו ותיהנו).

בתום עשרה ימים של בריינסטורמינג צפוף אין לנו עדיין ספר, אבל אנחנו נורא שמחים.

*

בימים הראשונים שהינו בלודז', רובצים בעיקר בפאבים המקומיים (בריינסטורמינג) ולוגמים וודקה-קומפוט צנונה (שעל השפעותיה הקטלניות ארחיב בהמשך). בשעת הארוחות סעדו הכול את לבם במיטב מעדני פולין מגירי השומן, הכול על חשבון הקרן שמממנת את הפרויקט הישראפולני, ורק אני כרסמתי בעגמומיות קרקרים כשרים שהבאתי עמי מהמולדת (על חשבון הקרן שהמצאתי לעצמי, "איגוד רחלי הענייה והרעבה (ע"ר)"). באחד הימים שמנו פעמינו למסעדה יפאנית לודז'ית, שהייתה מגניבה ביותר כי!

כל שטח המסעדה היה מעגל רחב של תעלת מים, סביבה ישבנו, ובמים שטו להן בנחת סירות עץ, אשר, בשעות מסוימות של פתיחת המסעדה, הסביר לנו הטבח המלוכסן, משיטות במעגלים את המאכלים סביב המסעדה והלקוחות פשוט שולים מתוכן את הזהו!

איזה רעיון מרגש!

תיכף ומיד שלפתי את הדובי שקניתי באותו יום, והנחתיו, רך ונדיב, בתוך אחת הסירות. מיד יצא היצור לדרכו, מפליג בעוז לעבר יעדים מסתוריים (פינת התבלינים) ובני ברית לא-נודעים (פולנים מתפוצצים מצחוק). למראה הדובי הצוהל המשייט לו ברחבי המסעדה בתוך סירת המנות כמשה בתיבה בשעתו, נמלא אנגלמאייר השופון השראה ושלח בסירה אחרת מכתב ליוהנה, עלמת קסם מהקבוצה הפולנית שכולנו נתאהבנו בה קשות. קיבלה זו את המסר, צחקקה והסמיקה, ושלחה על פני המים מכתב נוסף, ומסעדת הסושי האפרורה הפכה חיש לבית דואר פיוטי, לעיניהם הנדהמות של פולנים מצחקקים, צאצאיהם של הקוזאקים האכזריים!!!

*

יוהנה היא באמת מדהימה. כפי שתיאר אותה אמיתי, מדובר בנערה קתולית תמימה שהפכה במחי שבוע ביזארי לישראלית עזת-מצח שמעריצה את אנגלמאייר השופון, מצלמת אתו את תרנגול הגומי בשלל לוקיישנים משונים ומזמרת ברחובות ורשה בעברית גרונית "הופ הופ טרללה, גדלתי בשמה". היא גם הפנימה במהירות מופלאה את הקפריזות הדתיות שלי ואת תפקידה כגוי-של-שבת. "הומ!" הכריזה כשנכנסה לחדרי בערב שבת, "איזה חושך כאן! מתחשק לי להדליק את האור! מה דעתך, רחלי!" ובבוקר: "הומ! קניתי לעצמי דיאט קולה! אבל אולי אני אתן אותה לך במקום!". רק מי שיודע איך אני מתפקדת בבוקר בלי דיאט קולה יוכל להעריך את פועלה וחוכמתה. חסידת אומות העולם, לא פחות.

*

וכך, בחברת יוהנה הקדושה, קשישק האפלולי, לוקאץ' האצילי (תודה, אמיתי), מיכאל המעוך וקובה ההזוי חקרנו את פולין בדקדקנות על כל תרבותה העכשווית. כלומר, לא כל תרבותה. "מי הסלבז שיש לכם פה בפולין?" התעניינתי באחת מנסיעותינו ברחבי.

"הממ, האמת היא שאין כל כך", הרהרה יוהנה, "יש את המחזאי המפורסם ההוא, פלפל פלפלוביץ' (השם האמיתי לא שמור באף מקום כי אני לא זוכרת אותו, כל השמות בפסקה הזאת בדויים – ר. ר.), המשורר מישמיש מישמשוביץ', הבמאי ציפצף ציפצפוביץ'..."

"כן כן כן", הפסקתי אותה, "אני לא מתכוונת לבמאים ומשוררים, אני מתכוונת לסלבז נוצצים. זמרים. שחקנים. יהודה לוי".

"אני לא חושבת שיש לנו הרבה כאלה", אמרה יוהנה, ובבת אחת הפכה כל פולין לענן שחור מתמשך – זה תרבות זה?! אין יהודה לוי?! – "בואי נראה. יש את דודה אלקטרודה (שהיא אינה שם כולל לכל סוגי הנקניק – ר.ר.), אה, ויש את השחקן ההוא, איך קוראים לו – בוריס שיץ".

"בוריס ש"ץ?!?!" צווחתי, והאישה הפולנייה שישבה לידי ברכבת כמעט נבהלה, אלמלא דקה לפני זה צילמנו אותה עם תרנגול הגומי ושום דבר כבר לא יכול היה להפתיע אותה עוד, "יש לכם סלב שקוראים לו בוריס ש"ץ?!"

"שיץ", דקדקה יוהנה, אבל לא נתתי למבטא שלה לבלבל אותי. הא הא, בוריס ש"ץ, מייסד "בצלאל" ואבי האמנות הישראלית הוא למעשה פאייט פולני, איזו שמחה! מיד התחלתי להעריץ אותו. "ספרי לי הכול עליו", טלטלתי אותה בדבקות, והוספתי בפולנית צחה: "בוריס ש"ץ ייסט לאסקה קיו באסה!", בקול כה רם עד שהאישה שישבה לידי התחילה להתגעגע לתרנגול.

כשירדנו בתחנת הרכבת נשרכנו ברחובות הקרים, חברי הקבוצה פלוס שתי המדריכות, לכיוון האוטובוס שהתעתד לקחתנו למלון. לפתע ראיתי ממרחק את יוהנה מנופפת בזרועותיה בהתלהבות.

"רחלי!" קראה, "בואי מהר! בוריס ש"ץ! יש פה מודעת פרסומת עם בוריס ש"ץ!"

"אהההה", שאגתי, זינקתי ממקומי ודהרתי לעברה, "בוריס! איפה הוא!"

"חכי רגע, האוטובוס שלנו הגיע", עצרה אותי אשקה המדריכה.

"לא, לא, אני רק רוצה לראות איך בוריס נראה", התחננתי.

"אבל חייבים לעלות לאוטובוס, הוא יוצא", התעקשה אשקה ומשכה אותי לתוך האוטובוס יחד עם שאר הישראפולנים. במרחק ראיתי את מודעת הפרסומת, אך אזרחי התחנה הסתירו את תוכנה.

"בוריס, בוריס, לאאאא", האוטובוס התניע והחל להתרחק, הדלתות נסגרו עליי, "לאאאא", בוריס הלך והתרחק, "לאאאא", הלך והתרחק, "לאאאא", עד ש, "לאאאא", הפך לנקודה קטנה באופק. וזה הסיפור הראשון על איך לא ראיתי את בוריס ש"ץ.

*

כי יש גם סיפור שני. היה זה ביום שבת, היום המתסכל ביותר בכל המסע הזה. "טרללה, אנחנו מטיילים", דילגו חברי המשלחת ברחובות והוסיפו: "ואוכלים!", בעוד אני נמקה בעצב בחדר בית המלון, שומרת שבת, בוהה בתקרה ושונאת את כולם. "בואו לאסוף אותי מיד כשתצא השבת", התריתי בהם עוד באותו בוקר. יום תמים נמקתי בעצב. הם מבלים ואני יושבת לבד בחושך, איזו סיטואציה פולנית מבריקה! סוף סוף יצאה השבת, אך הללו עדיין בוששו. חלפה שעה, חלפו שעתיים, המלון סביבי שומם. אף אחד מהם לא עונה לטלפון. אני לבד והטלוויזיה בפולנית. בוהו.

תעיתי הלוך ושוב במסדרונות בית המלון במשך שעות כשסוף סוף! פגשתי באחד מטיוליי העצבניים את אנגלמאייר השופון, שב רענן מטיולי הקבוצה הממושכים. מיד התחלתי לצרוח עליו. מין בליל לא מובן של "הייתי לבד", "לא עונים לטלפון", "טלוויזיה בפולנית" ובין לבין קללות-קישור עסיסיות, כשמדי פעם הוא מצליח להשחיל "אבל... אבל..." סמלי. בתום הנאום, כששאפתי מעט אוויר, הוא אמר: "אה, ופגשנו את בוריס ש"ץ".

כאן באמת היה עליי לשאוף אוויר.

"מה!!!" שאגתי, "פגשתם את בוריס ש"ץ!!! ולא התקשרתם אליי!!! ולא צילמתם אותו!!! ולא לקחתם בשבילי חתימה!!! אני שונאת אתכם!!! הלוואי ש" וכו'.

אנגלמאייר השופון נמלט בשלב הזה מהחדר, ואני מיהרתי אל חדרו של מיכאל. שכן עם שובם מהטיול, התברר לי, התקבצו כל חברי המשלחת על המיטה בחדר המיכאל לצפות במשחק הכדורגל של פולין נגד לא-זוכרת. פרצתי לתוך החדר כרוח סערה, והתנפלתי על מיכאל המבולבל, שניסה לשתות בירה בשקט ולראות גול חשוב כלשהו שקבוצה כלשהי הכניסה לקבוצה כלשהי ב'.

"מיכאל!" שאגתי, "פגשתם את..." וכו', "ולא..." וכו', "ולא..." וכו', "ולא..." וכו', "אני שונאת..." וכו', כשהוא מנסה להשחיל בין משפט למשפט "באט... באט...". "שהקבוצה שלכם תפסיד", קיללתי אותו בבטחה, ובעודו מתייפח חרישית הלכתי לצעוק על ירון ("פגשתם את... ולא... אני שונאת...") ועל אמיתי ("פג...") , אלא שהוא עצר אותי כבר בשלב ה"פגשתם את". "לא פגשנו אף אחד", הוא אמר בנחת, "הם עובדים עלייך".

אוי, למי להאמין! איזה מצב ביש! היה עליי לברר את העניין בדחיפות כדי למסמר אשמים.

"מיכאל", פניתי אל הברנש בערמומיות, "מה בוריס ש"ץ לבש כשפגשתם אותו?"

"אמממ", ענה מיכאל, "ז'קט אפור ומכנסי ג'ינס".

"סבב", אמרתי, "אני אתאם גרסאות עם אנגלמאייר כשהוא יגיע. ואם שיקרתם לי, אני מטילה קללה על המשחק, שקבוצת לא-זוכרת ינצחו את הפולנים".

מיכאל לא נראה מודאג במיוחד, והכול שבו לבהייה שקטה במסך, מגרגרים בירות ולועסים צ'יפס (בריינסטורמינג). לפתע נפתחה דלת החדר ואנגלמאייר השופון נכנס. "שַל..." התחיל לומר, אך אני זינקתי עליו, הדפתי אותו החוצה אל המסדרון וסגרתי אחריי את הדלת. "מה זה? תני לי להיכנס!" נבהל.

"קודם תגיד לי מה בוריס ש"ץ לבש!" תבעתי ממנו באסרטיביות של חוקרת שב"כ מנוסה – איך הערצתי את עצמי באותו שלב של הערב! (שכן בשלבים הבאים הייתי שיכורה)

"מה מי לבש?" התחכם אנלגמאייר, "תני לי להיכנס קודם לחדר".

"לא, תגיד לי עכשיו – " התחלתי באסרטיביות – אך הוא ניתק ממני לפתע וברח במורד המסדרון! רדפתי אחריו עד למעלית: "תגיד לי רק מה היה הצבע של הז'קט!"

"הצילו!" הוא צרח וניסה לאגף אותי מימין, ואחר כך משמאל, ואחר כך ניסה פשוט הדיפה סולידית, אך לשווא, כי הרי אני הייתי מעריצה של ז'אן קלוד ואן דאם בכיתה ז', לא יודעת איך זה קשור, "רק תגיד את הצבע! נו!!!" צרחתי.

"הצילו! מיכאל!" השתולל אנגלמאייר כחיה פצועה, כמו נינט ממש. בקצה האחר של המסדרון בצבץ לפתע מיכאל מתוך חדרו. "אפור!" הוא לחש בצעקה רמה אל עבר השבוי שלי, "ז'קט אפור!"

"אהההההההההההההה", אנגלמאייר ביצע ריצת קרנף זועם ועבר דרכי באלימות לתוך החדר של מיכאל, והסתתר שם בביטחה בתוך הצ'יפסים. נעמדתי מתנשפת ומתוסכלת במרכז החדר – לא די בכך שסבלתי בגפי יום שלם, חבורת המפלצות האלה משחקים ברגשותיי ומנצלים את אהבתי הטהורה לבוריס ש"ץ כדי לטגן לי את המוח?! ומיכאל החצוף הזה, איפה הוא בכלל היה בשואה? הא?

"תודו ששיקרתם לי", הוריתי להם. מיכאל העמיד פני מתנמנם. "בקשר למה?" מלמל בתמימות.

"טוב, אם אתם לא מודים ששיקרתם", אמרתי, "אין צ'יפס!" ותלשתי מתוך ידו את שקית הצ'יפס שלו, אספתי את כל שאר השקיות מהמיטה ואצתי החוצה להחביאם במחבוא מחוכם (חדר המדרגות). "ואין בירה!" שבתי לחדר, תלשתי מידי כולם את בירותיהם ואצתי שוב. "ואין וודקה!" שבתי ואספתי את כל הבקבוקים. "ואין סנדוויצ'ים!" שבתי ותלשתי, וגם את נתח בשר החזיר שהיה בידיו של אחד מהם חטפתי מבין שיניו, כדי להציל נפש תועה על הדרך. בן רגע התרוקן החדר מכל מזון ומשקה, ונותרו בה רק כמה ישראפולנים שקרנים ועגומים עד מאוד.

"טוב, שיקרנו לך", נכנע מיכאל, "תיאמנו גרסאות לפני שבאנו לכאן".

לא ייאמן! "עכשיו הפולנים יפסידו", ניבאתי בזעם קוצף, מצביעה על מסך הטלוויזיה, "על הדבר הנורא שעוללתם לי עכשיו". קרסתי לתוך כוס הוודקה הקרובה, והרשיתי רק לאמיתי, הישר שבחבורה, להביא לעצמו מהמחבוא שלי בירות וצ'יפס כאוות נפשו.

בהמשך הערב, מרוב תסכול ואדרנלין וודקה פולנית חזקה במיוחד, השתכרתי כל כך עד שהתמוטטתי.

הפולנים ניצחו.

*

כן, הרפתקאות רבות רדפו אותנו. לא אוכל למנות את כולן. לא את הפעם שבה הישראלים שיחקו פוזבול נגד הפולנים, כשהוסכם שהאומה המנצחת תזכה בעליונות מוסרית היסטורית (כמובן שניצחנו); לא את הפעם שצפינו בסרט אמנותי ורגיש על בחור שמחפש ברחבי פולין את ה"קדרנס" (ארון ויטרינה) שהיה שייך לאמו לפני המלחמה, ושלאחר הצפייה בו התרוצץ גם אנגלמאייר השופון, ספוג השראה, וחיפש את הקרדנס שלו בכל מקום כשהוא ממלמל בבכי "וור איז מיי קרדנס? איט וואז סו ביוטיפול!" ואף תיעד את חיפושיו בסרט-פלאפון רגיש משל עצמו; לא את הפעם שנפגשנו עם "קבוצת" שני האמנים הפולנים שהסבירו לנו 1) מדוע האמנות שלהם כל כך חשובה לציביליזציה האנושית, ו- 2) שהיהודים אחראים לכל הרוע בעולם, וכשהתעניינו לדעת אם יש לנו שאלות שאלה יוהנה בנימוס: "Yes, can you create something now, in front of the jews?". והם בהו בה אולי מיליון שנה עד שענו בשפתיים מהודקות וקרות: "לא"; ולא את הפעם שכולם (מלבדי) הלכו בערב שבת למסיבת יום הולדת של חברה של קובה, מתחזים לקבוצת ארכיטקטים מישראל (גם יוהנה), צהלו בפתח "שלום!" עברי ומצאו עצמם במסיבה הלא-נכונה, ונתנו את המתנה לכלת שמחה אחרת שהתברר מאוחר יותר שהיא שחקנית מפורסמת ושהם נקלעו למעשה למסיבת-ברנז'ה ורשאית; ולא את כל הבריינסטורמינג העשיר שעברנו יחדיו כל ערב, צוהלים וטובי-לבב, מגשרים על פערי תרבויות ומטיחים זה בזה האשמות היסטוריות. לא, לא אוכל אפילו להתחיל לתאר כל אירוע בדקדקנות האובייקטיבית המפורסמת שלי, תיאלצו להסתפק בדמיונכם. אולי בהמשך אעלה תמונות.

ובינתיים, בעודי מתאוששת ממחלה (דניאל הדביק את כל המשלחת), אשאיר אתכם סחוטים ומרוטים מקריאת הפוסט המפלצתי הזה (או, במקרה שדילגתם לסוף, רעננים ונקיים כטל על פני כרמים). לאסקה קרובה לכולם.