בשבוע שעבר זממתי ללכת על תקן קהל לצילומי התכנית של יעל בר זוהר. כדי ללקט קצת קומפאני, התקשרתי לחברתי ל' והודעתי לה על רצוני להציץ קצת לתוך אחורי הקלעים של עולם הטלוויזיה.

"של איזו תכנית? 'סוף הדרך'?" נרעשה ל', "תפגשי את אריאל??"

הסברתי לה ש'סוף הדרך' כבר אינה מצטלמת, אני הולכת לתכנית טרייה לחלוטין, והיא מוזמנת לבהות עמי בצוותא.

"אריאל מ'סוף הדרך' יהיה שם?"הקשתה ל', "אני חייבת לפגוש אותו!"

ביארתי לה שלא תבנה על אריאל, מכיוון שבבר זוהר בלבד עסקינן כעת, ויצאנו לדרכנו באוטו, הרוח מבדרת את שיערנו וכסאות הפלסטיק של "כתר" באולפני הרצליה ממתינים לנו בהוד. בינתיים הסברתי ל-ל' שבתכנית אמורים להתארח שני סלבז.

"איזה סלבז? אריאל מ'סוף הדרך'??" צהלה ל'.

שוב נחלצתי לבשר לה שלא, אריאל מ'סוף הדרך' אינו האורח המיועד, שקט כבר. הגענו לאולפני הרצליה, שם שועי הבידור של מדינת ישראל מסתובבים לרוב ובכל פינה מצטלם פרוייקט כלשהו.

"אריאל, אריאל מ'סוף הדרך', אולי הוא מצטלם פה,"  תהתה ל', ושוב הסברתי לה וכו'. התכנית היתה סבירה, נמנמנו קלות פה ושם שעה שיב"ז פיזזה לה, ובעת ההפסקות שוחחנו להנאתנו, אני ו-ל' - אני על מצבם של יערות הגשם בקרואטיה הצפונית, היא על אריאל מ'סוף הדרך', ואני נאלצתי לגלות לה שרבים הסיכויים שהיא לעולם לא תחזה בזיו פניו של האריאל, ועל כן חסכי באנרגיה שלך ותעלי אותה למען הנזקקים אשר שורצים סביבנו לרוב.

חלפה עברה לה התכנית, האולפן קופל והקהל הופל. היידה לביתנו הקט. נפנפנו לשלום לעולם הזוהר המתיש, יצאנו החוצה ופסענו במסדרון אל מגרש החנייה. באותו הרגע, חלף לו בנחת על פנינו אריאל מ"סוף הדרך" ונעלם בתוך הבניין.

שתי שניות בדיוק אחרי האירוע הנ"ל, נעצרנו אני ו-ל' במקומנו ושתקנו במשך דקה ארוכה. יש רגעים בחיים שבהם פשוט אין מה לומר.