חזרתי פתאום, הנה אני בבית

תמיד רציתי להיות חלק מכנופייה. כנופיית אנרכיסטים, שמרססים כתובות אנטי-חברתיות-אנטי-גלובאליזציות על קירות בניין הכנסת, או חבורת אינטלקטואלים בוהימניים שמנתחים שירה מדרום-טיבוקטו בבתי קפה, או מין בועת ברנז'ה קטה של כל האנשים הנכונים שלפחות אחד מהם מכיר באופן אישי את דודו טופז. כאלה מין. קבוצה שבכל פעם שארצה להתנער מהפרובינציאליות הנתנייתית שלי ולהרגיש קצת אשת העולם הגדול, לצאת מפוזת האינפנטיליות שלי ולדבור קמעא את שפת המבוגרים החשובים מבלי שאצטרך ללכלך את הידיים בקפה שחור ובאפרוריות החיים של הקשישים - אוכל תמיד לבוא בשערי המועדון היוקרתי של הכנופייה שלי ולהזמין לעצמי דיאט קולה. ואכן.

בימיי הפרועים והעליזים (בשנה שעברה) גיליתי את סצינת הקומיקס הישראלי לראשונה בחיי. טרם הגילוי הנ"ל ידעתי אך שני שמות שגרמו לי להתקף לב - "דודו גבע!" (להגות בקול אפוף התפעמות נלהבת) ו"זאב אנלגמאייר!" (לקרוא אגב קיפצוצים, תחילה על רגל ימין ואז על רגל שמאל, סיבוב ומחיאת כף, פזמון). בשנה שעברה הציע לי המורה שלי לחינוך, יובל, שבעצמו שולח ידו בעלילונים לא מעטים, להצטרף לחבורת קומיקס חדשה, אלטרנטיבית, חתרנית. פיהקתי קשות. לא בוער לי לטרוח בחינם בשביל אף אחד, ובכלל כל הרעיון הזה של חבורה חתרנית מסריח מקומוניזם. לא תודה, החבר סטאלין, יש לי מספיק חברים משלי, והם אינם דוקרים אותי בשנתי ומכינים ממני כיכר לחם לחברי המפלגה הרעבים.

"דודו גבע הוא מייסד החבורה," העיר יובל כבדרך אגב והלך להשקות עגבניות. דודו גבע, ההוא עם ההתפעמות? חי נפשי! מיד אצתי להכין כמה עלילונים, וכך נזרקתי לתוך מימיה הקרים של סצינת הקומיקס הישראלי, זו שחבויה על המדף ב"סטימצקי" מאחורי שלושים כרכים של "זבנג". לפתע התחלתי ללכת לירידי קומיקס ופסטיבלים, שם פגשתי כמה ממנהיגי המהפיכה התרבותית החדשה, רובצים משועממים בין ערימות ספרוני קומיקס שהודפס לתפארת במכונת הצילום שבפינת אבן גבירול. יאללה אנרכיה. 

הזמן חלף לו, טידלי-פום, והנפקתי לתפארת אף אני יצירות-זירוקס, מרגישה כל כך אמנית רעבה ולוחמת צדק, תנו לי את נדכאי החברה ועוגיות שוקולד-צ'יפס. בהתחלה, כשהייתי פוגשת את דודו גבע וזאב אנגלמאייר בירידי הקומיקס הללו הייתי ממהרת לשלוח SMSים לכל דכפין ובלתי-דכפין ברשימת הטלפונים שלי שלשונם - "דודו גבע דיבר אתי!!!!!!" או "אנגלמאייר קנה ממני קומיקס!!!!!!!". לאחר זמן רב, כשכבר התחלתי להתרגל לנוכחותם ולהתיידד אתם קמעא ולחוש טבעית ונינוחה לחלוטין בחברתם,בכל פעם שהייתי פוגשת את הנ"לים הייתי שולחת SMSים שלשונם - "אנגלמאייר דיבר אתי!!!!!!" או "דודו גבע קנה ממני קומיקס!!!!!!!". הסתגלות חברתית ובגרות אף פעם, אבל אף פעם, לא היו הצד החזק שלי.

והנה, שנה חלפה מאז ראיתי מקרוב בלון-דיבור. מזה חודשים שלא שלחתי ידי בקומיקס, והדרתי רגליי מהמפלגה הקומוניסטית הקטנה שלי. לא עוד. הגיעה העת לשוב אל זירת הפשע ללא חת. פסטיבל הקומיקס והאנימציה נפתח בכל הדרו השבוע בסינמטק בתל אביב, געגועיי לקיסינג'ר הציפוני, נטשתי תיכף את כל מה שהיה לי ביד (סנדוויץ' טונה) ועפתי, עפתי לי על כנפי נשרים, לקומיקסיאדה השנתית של גיקי ישראל ויאפיה, לבדוק מה שלום האמנים הרעבים הנחמדים שלי והאם הם הספיקו כבר לאכול משהו.

"אמא שלי הכינה לי סנדוויצ'ים, אבל שכחתי אותם," הודיע לי אריאל ויסמן, מפליטי אותה חבורה ידועה שהספיקה להתפרק בחודשיים האחרונים והותירה את חבריה מובטלים או יוצרים עצמאיים, "היא הכינה לי גם תרמוס קפה, אבל הוא נשפך לי בתיק."

ויסמן הינו קומיקסאי בלתי נלאה, אני מוכנה להמר שהוא ישן איפשהו באוהל במחוזות הפסטיבל הזה אף על פי שהוא מתעקש שדווקא יש לו חיים. "מי נמצא כאן?" חקרתי אותו. ניצבנו ברחבת הקומיקס האלטרנטיבי, סביבנו חותרים כל החתרנים וקושרים קשרים נגד הממשלה. "אמממ, לא הרבה," ענה לי אריאל ומנה באיטיות כמעט את כל חברי הכנופייה שזכרתי. הידד, ריוניון. תוך שניה הרגשתי רעבה.

מי היה צריך לזכות, הראל סקעת או מיכאלאנג'לו?

כעבור הריוניון הגיעה שעת השופינג. רכשתי את חוברת הקומיקס החדשה של אריאל ויצאנו לטיול קט באגף הגיקים הרשמי של הפסטיבל - הקומיקסים הממוסחרים למוות של "מארבל" ודומותיה. ספיידרמן, באטמן, באטגירל, קאטוומן, אקסמן, איש הברק, הענק הירוק. כל מי שיש לו גלימה ושנעקץ בילדותו מאיזה חרק רדיואקטיבי שטייל לתומו מחוץ למעבדה של פרופסור מטורף כלשהו מוזמן להידחס לארגז קרטון ולעלות עשרים שקלים לעשרה עמודים כולל פרסומות לקורנפלייקס.

"אני רוצה לקנות קומיקס!" ייללתי לו, "אבל כל הקומיקסים בארגז הזה דפוקים."

"אולי יש כאן קומיקס של צבי הנינג'ה?" הציע אריאל שיודע קצת את נפש בהמתו.

"אוי! צבי הנינג'ה!" צווחתי, "אולי באמת יש להם?"

"גם אני רוצה לראות איפה יש כאן קומיקס של צבי הנינג'ה," הוא אמר, "אני חייב למצוא איפה לעזאזל מסופר שמיכאלאנג'לו הוא רקדן*. אני חושש שהשיר ההוא זה סתם הונאה. סלח לי, יש לכם אולי את צבי הנינג'ה?" פנה אל המוכר, קלולס חיוור שעל ראשו ישב עציץ חום בתפקיד אורח של שיער.

"צבי הנינג'ה?" גיחך העציץ בבוז,"מי קורא בכלל צבי הנינג'ה?"

"אנחנו!" נשמעה לפתע תשובה בוטחת, וכמו סופרמן מהשמים נחתו שני שפוטי-קומיקס וגיקים בהתהוות (ידיד של א' וחברתו הנאמנה) ונחלצו לעזרתי, "מי אמר שיש כאן קומיקס של צבי הנינג'ה?"

"אני!" צהלתי, "גם אתם אוהבים אותם?"

"כן! צבי הנינג'ה הכי שווים!" פסק הידיד, ולפתע הניף מולי שני שקי קניות עצומים שלא הבחנתי בהם עד כה, "תראי מה קניתי עכשיו בדוכן של בובות הקומיקס!"

ולנגד עיניי הנדהמות הציג בפניי העלם בובות של חצי מהקאסט של "צבי הנינג'ה", כולל האביזרים והתלבושות ורוח הנעורים המפעמת בעורקיהם. אריאל התנפל על בובת מיכאלאנג'לו, "תראי! אין לו אפילו אביזר אחד של ריקוד! שיקרו לנו! הוא לא רקדן!"

"קנית את כל הבובות של צבי הנינג'ה?" התפלאתי, והבחור אישר, "לא נשאר שם אפילו צב אחד."

אם כן, מן הראוי שאקנה אני חוברת, שכן הבובות כבר נגזלו ממני כולם. נברתי בארגז ומצאתי את החוברות המיוחלות עם צביי היקרים על הכריכה. "היי, אבל זו הגירסה החדשה," קראתי באכזבה, "איכס." 

בשנים האחרונות התחרפן לו מישהו בתעשייה והחליט לעשות מייק-אובר כללי לצבים האהובים מכל דו-חי. הספקתי לראות שביב מהזיו בערוץ הילדים לפני חודש, וכעבור כחצי דקה איבדתי את הכרתי מעודף גועל. הצבים החדשים איבדו את חוש ההומור שלהם והפכו ללוחמים משעממים עד מוות, איבדו גם את האישונים שלהם והפכו לבעלי לוק בלתי מוצלח של זומבי מת מחופש לנזלת. לא הספקתי לראות מה עלה בגורלו של האהוב הנצחי, שרדר שליט"א, בסדרה החדשה, ואולי מוטב כך (כשביקרתי באחד מדוכני הקומיקס התנפל עליי שפוט-צבי-נינג'ה נוסף ונאם בפניי בשבחי הגירסה החדשה: "את יודעת מה טוב בה? בחדשה, מתברר ששרדר וקריינג הם אותו בנאדם! את קולטת?" שמישהו יבדוק בבקשה את מצבם הנפשי של התסריטאים שם בניו יורק).

"הגירסה הישנה הכי טובה," פסקה גם החברה של רוכש הצבים בעודי מעלעלת בחוברות החדשות, "שרדר שם היה מהמם!"

אני בבית. חי נפשי, אני בבית. כל הגיקים האלה מסביב אחיי הם. לכולם אין דבר בוער יותר מלדון בעובי הקסדה של שרדר, ולפניי אף בחור בריא בנפשו ומופלג בגילו שבזבז הון על בובות של צבי הנינג'ה פלוס אביזרים. אריאל גילה לי שלו עצמו יש בבית גם את ביבופ ורוקסטדי. ורק המוכר הטמבל היה עסוק בהלתנשא מעליי באורח דבילי למדי - "אני לא מאמין שאת אוהבת את צבי הנינג'ה! ספיידרמן עדיף!". הייתי מייחסת חשיבות לדעתו המלומדת, אילמלא צרח עליי העציצון רק לפני חמש דקות שהראל סקעת היה צריך לזכות ושהוא הכי חתיך. "הראל מויאל היה צריך לזכות אך ורק כדי שהסקעת המעצבן הזה לא ייקח," התרסתי כנגדו כשהוא עטף לי אחר כך את החוברת, ועציצנו כמעט חטף התקף אפילפסיה בו במקום. "סקעת?? מעצבן???" שאג עליי בהשתוממות, "מה הפלא שאת מעדיפה את צבי הנינג'ה!!"

"שימי נר על החלון!" זימרתי לו בניצחון ועפתי משם עם אריאל. סקעת זמר כמו שמיכאלאנג'לו הוא רקדן.

הופ הופ טרללה, גדלתי בשנה

כאשר בשקיתי כבר כמה חוברות, הגיעה העת ליפול על צווארי כמה ידידים ותיקים. הרי אנגלמאייר, לדוגמא, משוטט עם בתו הזעירה ש"ציירה השבוע את הקמויקס הראשון שלה," סיפר לי בגאוות-אב-קומיקסאי. כה חמוד הוא אנגלמאייר. הוא השתוקק לדעת אם באמתחתי חומרים חדשים ואף הצטייד בחיוך השופוני שלו (אכן, הפיצו את הבשורה: לזאב אנגלמאייר חיוך שופוני, לקפל ולהעביר הלאה!). והנה המורה שלי לשעבר, יובל, שהביא אותי עד הלום, משרבט במרץ קריקטורות של עוברים ושבים, "ולך אני אעשה בחינם," הודיע. "תבורך משמיים," בישרתי לו ונשתרבטטתי בגיליונו. הקריקטורה הראשונה בחיי! הראיתי אותה בגאווה לאנגלמאייר. "רוצה שגם אני אצייר אותך?" התעניין השופון, ואני נתקפתי הלם עמוק במיוחד, בזמן שהוא אץ לשדוד ליובל גיליון נייר. לעזאזל, זה שווה אולי מאתיים SMSים לכל מי שמכיר אותי בערך. אנגלמאייר! יצייר אותי! רגע, אנגלמאייר בכלל מצייר דיוקנאות?

"בחיים לא שמענו על זה," הודו מאוחר יותר כמה מיושבי הדוכנים האלטרנטיביים וגירדו בראשם החתרני, "תראי לנו."

הראיתי. דמותי בקריקטורה של אנגלמאייר נראתה יותר כמו ג'ורג' קוסטנזה, אבל תיפח רוחי אם הוא לא לכד את האישיות החבויה בעמקי נשמתי, שלא לדבר עם בקבוק הויסקי שהוא צירף לי ליד ברגע האחרון. כבוד לבנאדם. "כמה אני חייבת לך?" שאלתי אותו כשהגיש לי את היצירה (מי יודע מה ערכה בשוק השחור של האמנות!). הוא הניף ידו בביטול, אך אני התעקשתי על גמול. "את יכולה לצייר אותי בחזרה בתמורה," ניאות השופון. (250 SMSים בערך, "אנגלמאייר רוצה שאצייר אותו" וכו', הרבה סימני קריאה).

בסופו של עניין העיסקה נפלה זמנית, כיוון שלא היה לי לב לשדוד ליובל האומלל עוד גיליון נייר, וכך אנגל תלש את כרטיס-היריד שלו וכתב על גבו חוזה באותיות זעירות: "הנני מתחייבת לצייר את אנגלמאייר בהזדמנות הראשונה, על החתום" -  ואני חתמתי את שמי ואנגל הכניס את הכרטיס לתיקו. הו, כמה דילוגים שדילגתי בדרך חזרה למגרש החנייה! לפחות שניים, כי היה שם כביש!

בדרך הביתה קפצתי לבית של דודו לקחת ממנו משהו, והרגשתי שאולי בכל זאת אני מתחילה להתרגל.

יופי לך, אמרתי לעצמי, ביקרת את הכנופייה, השתכשכת קצת בפינה הקטנה של העולם הגדול ופגשת שוב את אלילי נעורייך בתחום - האחד ביקש שאת תציירי אותו ואל השני קפצת הביתה באגביות מוחלטת. את בדרך הנכונה להיות עצמאית לחלוטין, שקולה ובוגרת, שלא מתעלפת מכל דבר קטן ולא משקשקת לפני אנשים גדולים. נסעת לתל אביב, פגשת כמה ידידים, והכל בסדר, הכל טבעי, הכל רגיל. את ררלי חדשה. ררלי הישנה והמתלהבת בטח היתה ישר רצה לכתוב על זה פוסט בבלוג שלה, כדי שכולם ידעו שאנגלמאייר וכו', אבל את כבר לא כזו. יישר כוח, באמת.

באמת שהייתי נשארת וחושבת על איזה סוף מרשים לפוסט המייגע באורכו הזה, אבל דחוף לי לדפדף מיד ב"צבי הנינג'ה הדור הבא" ולברר לכל הרוחות מה פירוש ששרדר וקריינג הם בעצם אותו בנאדם. אני חייבת לכם פואנטה. תוסיפו לחוזה של אנגלמאייר.

*מתוך שיר הפתיחה: "רפאל מדליק אבל חוצפן, מיכאלאנג'לו הוא רקדן, קאוובאנגה".