אני מאחרת כבר בעשרים דקות. דוהרת במכונית על שתי טיפות דלק וחצי ברחבי רמת גן, מחפשת את הכניסה לפארק הלאומי, לשם אני צריכה להגיע, ואין לי מושג איפה אני. חייבת לעצור ברמזור אדום ולשאול את האוטו שיעצור לידי איך מגיעים לפארק, אבל כל הרמזורים מצאו להם זמן להיות פתאום ירוקים לחלוטין.

אדום!

"סליחה!" אני צורחת מהחלון הפתוח לנהג שיושב בפיאט חבוטה לימיני, "איך מגיעים לפארק הלאומי?"

"לפארק הלאומי?" הוא צוחק, "למה את צריכה להגיע לפארק הלאומי?"

"אתה יודע איך מגיעים?" אני שואלת בייאוש, רואה את הרמזור מתחלף לצהוב, המכוניות מאחוריי מעבירות הילוך.

"לפארק הלאומי, מה?" הוא שואל, "או-אה, זה רחוק. אבל אל תדאגי, אני אגיד לך בדיוק איפה זה. תני לי רגע."

ובעודו מקשקש את ההקדמה הארוכה הזו הרמזור מתחלף לירוק, כולם צופרים לנו ואנו נאלצים להמשיך בדרכנו, האידיוט המצחקק ואנוכי, שדוהרת הלאה כמה גלים ירוקים וחצי מדינת ישראל עד שסוף סוף נעצרת שוב באדום. הפעם לימיני נהגת.

"סליחה," שוב צורחת, "איך אני מגיעה לפארק הלאומי?"

"לפארק הלאומי?" היא מגרדת בראשה הסתום, "רק רגע."

"מה היא רוצה?" צץ זקן מקומט מהמושב האחורי ושואל את הנהגת בחצי יידיש.

"היא שואלת איך להגיע לפארק הלאומי," היא מסבירה לו.

"לאן?" הוא שואל.

"לפארק הלאומי, דוד עזרא."

"אה, כן, פארק לאומי, אני זוכייר," מקרטע הזקן, "נו, אז היא רוצה לדעת איך מגיעים לשם? אז תגידי לה."

שוב ירוק. הסתומה והעזרא מפליגים משם בחיוך מתנצל, מצטערים, לא הספקנו להסביר לך איך לנסוע, היינו עסוקים בדיאלוג המרתק הזה. ירוק, ירוק, ירוק, שלט "ברוכים הבאים לבני-ברק", מסתובבת כדי לחזור לרמת גן, שלט "מרכז תל אביב".

"סליחה, איך אני חוזרת לרמת גן?" צועקת לנהג מונית ברמזור, והוא - "רמת גן? רגע" וכו',  והדבר הבא שאני רואה זה את הפגוש המתרחק של המונית שלו, כי שוב ירוק, ושוב לא הספיק. אני מגיעה לרמת גן טייק טו. עוצרת ברמזור אדום ארוך במיוחד, תודה לאל.

"הפארק הלאומי," אני בוכה לנהג שעוצר לידי, "אנא!"

"הפארק הלאומי?" הוא מתגלגל מצחוק, "אוהו, את אפילו לא בכיוון!"

"אז מה הכיוון?" אני מתחננת, "נו, מהר!!"

"זה בכלל לא פה בסביבה," ממשיך הנהג לצחקק.

"אז איפה זה כן???"

"את בכלל בצד השני של רמת גן!" צוהל הנהג, "ממש יהיה לך קשה להגיע מכאן. אם היית נכנסת מהצד השני איפה שגהה היה לך יותר קל, אבל מכיוון שהגעת מהצד הזה זה הרבה יותר מסובך."

"רחמים!" אני מוחה דמעה.

"בפעם הבאה תשימי לב לאיפה את נוסעת," הוא מפטפט, "טוב, עכשיו תני לי לחשוב איך אני יכול להסביר לך להגיע מכאן, כי את בעיקרון ממש לא בצד הנכון של העיר. זה רחוב ז'בוטינסקי מלפנייך, רגע, בעצם, אולי עדיף מסביב, טוב, באמת חבל שהגעת דווקא מהכיוון הזה, כבר אמרתי לך שהיה לך יותר קל לבוא מהכיוון ההוא. למה באמת באת מכאן? זה בצד השני של העיר, את יודעת, רמת גן עיר גדולה. טוב, בואי נראה איך אני אסביר לך. לפארק הלאומי אמרת, נכון?"

אבל אני כבר לא שם. הרמזור התחלף כבר באמצע הנאום, ואני שוב נוסעת בכביש בעצב. לעולם לא אמצא את דרכי, וכעת אני מאחרת יותר מאי פעם, וספק אם אי פעם אוכל לחזור הביתה בכל הבלגן הזה. מה עושים?

אני נותנת ברקס ברמזור האדום.

"סליחה, איך מגיעים לפארק הלאומי?" שואלת את הנהגת לימיני.

"הפארק הלאומי?" היא מתחילה לצחוק, "אנ..."

"הפארק הלאומי!" אני צורחת, "הפארק הלאומי! ה-פארק ה-ל-או-מי!!!"

הרמזור מתחלף לירוק, אני לא זזה. אלף טרקטורים לא יצליחו לגרד אותי.

"את לוקחת ימינה בצומת השני," ממלמלת הנהגת הנפחדת. מאחורינו מכוניות צופרות, אך היא איננה מעזה למוש ממקומה. גם אני לא נוקפת הנדברקס. עדיין ירוק. "אחר כך את ממשיכה ישר עד לצומת טי," היא ממשיכה, מאחור מכוניות מתחילות להלום בה קלות עם הפגוש הקדמי, עוד מעט תפרוץ מהומה, נהגים זועמים יקחו את החוק לידיים ויחבטו בנו עם נעל, הקב"ה הצל אותי. כשאנחנו כבר כמעט קרובות לביצוע לינץ' המוני של השיירה המצטברת מאחורינו, היא מסיימת את ההסבר ושתינו מזנקות קדימה עם כלי הרכב, חורכות את האספלט, נעלמות מהמקום במהירות של טריליון קמ"ש. כעבור דקה וארבעים שניות בדיוק הייתי בפארק הלאומי. מהיום והלאה, רק מוניות.