קורותיו של ליטאי

אה, סופ"שים פעלתניים, I missed you so.

רק הבוקר כשחזרתי לטכניון הבנתי עד כמה נרקבתי כאן במהלך החודש האחרון (את רובו ביליתי בטכניון בנסיון נואל [בדיעבד] לשפר את הציונים במועדי ג'; ביזבוז זמן כמעט מוחלט).

וכמה דברים הרי יש לראות ברחבי הארץ. למשל, אהוביי הנצחיים, הבילויים.

(יוני סילבר)

(נועם ענבר)

(רונה קינן, שכאילו לא יכולתי להיות יותר מאושר, החליטה להצטרף לבילויים לכמה שירים. להזכירנו, שיש דברים טובים בעולם הזה.)

(צילומים: אלה שותה תה עם חלב, תחת רשיון חופשי CC by-nc-nd. יש עוד הרבה צילומים, חלקם יותר טובים, כאן.)

ההופעה, מעבר להיותה מצוינת (יחסית לכמה וכמה הופעות של הבילויים שהייתי בהן), היתה כמו מיני-כנס - המון אנשים נפלאים, חלקם לא ראיתי הרבה זמן. בשליפה - יאנה, דורצח, אנה, שניק (במקרה שלה, לא ראיתיה אף פעם;  הכרויות אינטרנטיות הן דבר נהדר כשלעצמו), וכהנה וכהנה.

כמעט שכחתי להזכיר לגבי ההופעה: רשימת השירים יוצאת הדופן. במקום אוטו זבל, הופיעו פנינים שלא שמעתי כבר שנים - קלון בג'י מינור (!), תנשב, רוח תנשב (!!), ואפילו שגר פגר (!!!) בביצוע אפילו יותר טוב מזה שאותו אני מכיר.

ומובן שיש מזכרת, כעת על קיר המעונות:

אה, ואיך אפשר בלי - אחרי ההופעה, "מוזס". מקום שתל אביבים, מסתבר, מכירים היטב, אבל מבחינתי, הכרות ראשונה עם מקום שמספק הרבה בשר טוב באחת בלילה. אולי עוד יש סיכוי לעיר הזו, אחרי הכל.

(צילום: שני קגן, כל הזכויות שמורות)

***

למחרת, נמי. אוח, נמקה. המון זמן לא ראיתיה; היא עברה לגור בירושלים (כמו המון אנשים אחרים. הרהורים מעניינים בנק' הזו, אבל זה לא לבלוג), וכהרגלה, מנהלת אורח חיים מגניב למדי. למשל, רק אצלה אפשר לראות משהו כזה: חלונות 98 עולים על מסך 21" שחור/לבן ישן.

על הסופ"ש בירושלים אסכית; לא לגופו של בלוג ידובר. מה שכן, שמתי לב שם, בשיטוטיי בשכונה חרדית כזו או אחרת בליל שבת, לעובדה תרבותית לא מפתיעה במיוחד אך בכל זאת משעשעת. במוצ"ש ירדתי חזרה לת"א בשביל הופעת מטאל (זה בסדר, זה היה חד פעמי, לא ישוב על עצמו; רציתי להיות פעם אחת בהופעה של אורפנד לנד. הצורך הזה מולא ולא יעלה שוב) ומה שראיתי באופן לא ניתן לערעור הוא שהחרדים מפגינים יותר אינדיבידואליזם בלבוש מאשר בני נוער מטאליסטים. יאפ. זה מה שקרה לתרבות ה"אלטרנטיבית" הזו.

אגב השכונה החרדית: חוויה אנתרפולוגית מרתקת. מעולם לא הייתי נתקל במודעה כזו בנצרת עלית, למשל:

שלא לדבר על כל מיני משיגנע (במובן המקורי של המילה) בכינוס של האיגוד האורתודוקסי האמריקאי אליו נקלעתי.

אגב, באופן טיפה יותר מפתיע, גם ההופעה של אורפנד לנד התבררה להיות מיני-קון: פגשתי שם כמה אנשים שאני מכיר ויזואלית מהכנסים כבר כמה אנשים, אבל מעולם לא דיברתי איתם. תמיד חוויה מעודדת. שלא לדבר, כמובן, על יוגב ועל שי.

**

ובכן, העייפות משתלטת עליי. "עוד שעה זה תל אביב, וזה עוד יום אחד..." מחר צריך לקום ולהמשיך להשלים חומר שפספסתי בגלל המבחנים. אז עכשיו הולכים לישון.

סלה.