חמש וחצי בבוקר, ואנחנו בשדה התעופה.

תשע- ממריאים, ואנחנו בדרך לקליפורניה.

אני ועמיתי יושבות ביחד.

אחרי טיסה של חמש שעות בערך,

מגיעים.

אחר כך המתנה ארוכההההה בשדה התעופה ב- LA..

מגיעים סוף סוף האוטובוסים..

ואחרי נסיעה לא קצרה בכלל באוטובוס,

מגיעים למחנה.

מחלקים אותנו לבקתות,

נחים קצת..

והופ, אחוות.

היום הראשון היה נחמד, אבל האחווה הייתה קצת מתסכלת.

ביום השני הכל השתפר.

היה מצחיק וממש כיף והתחלתי לאהוב את האחווה.

אותו דבר ביום השלישי.

האוכל שם היה מצויין (כן, אפילו אני חושבת..), במיוחד יחסית לאוכל צופי..

בלילה השני הייתה מסיבה והיה.. נחמד.. סגרו אותה באחת ומשו..

החמשושים של ההנהגה היו צריכים להכין את כל המפקד אש,

הטקס, הכתובות והכל..

אבל כמובן, למה שמישהו שם ידע לעשות משהו? O:

מכל החמשושים- רק עמית, זיו ואני דוגרי עבדנו..

לימדתי את האחווה שלי איך עושים כתובות אש,

כפתתי עד שאיבדתי תחושה בידיים,

סחבתי סנדות,

ניקיתי וסידרתי,

ובטקס הדלקתי את אחת הכתובות.

ייצגתי את שבט גלעד (או שבעצם צור? טוב, את שניהם) בגאווה רבה.

אה כן. ופגשתי שם את ששו.

אוי זה היה כל כך מוזר לראות אותו שם.

וכמובן, איך אפשר בלי הוויכוחים הרגילים של צור Vs אפיק, כוכב יאיר Vs צור יגאל?

המחנה היה כולו ירוק-

רק אותנו ראו ושמעו.

באמת שעשינו מורל מטורף,

חזרנו בלי קול.

היה מחנה אחד הטובים ובאמת שנהניתי כל כך.

זה ממש שונה מהארץ.

אבל אהבתי.

בטיסה חזרה ישבתי עם נדב,

ובפעם הראשונה בחיים שלי- נרדמתי במטוס.

זה מה שהעייפות עושה לאנשים.

חזרנו מותשים אך מרוצים,

ובהחלט צבענו את LA בירוק.

תמונות?

בהמשך.