אז, לפני כמעט 10 חודשים, ישבתי על המרפסת בחוץ עם דמעות חנוקות בגרון מרוב פחד. עוד שנייה אני מתחילה את כיתה יא'.

יום שבת 30.8 וחשבתי לעצמי איך לעזאזל אני עושה את זה?

מנסה לצלוח את השנה הכי קשה ועמוסה (ככה אומרים) ב12 שנות הלימוד התיכוניות.

התקשרתי לשילי, דיברנו.

על הכל, על החיים, על הפחד, על ככה שיש עוד שנה אחת לעשות טעויות וכמה היא מפחדת. עודדנו אחת את השנייה ונפרדתי ממנה בהבטחה שהכל יהיה בסדר, ואנחנו עוד נדבר.

היום, ערב לפני, אני יושבת על המרפסת בחוץ עם דמעות חנוקות בגרון מרוב התרגשות. עוד שנייה ואני מסיימת את כיתה יא'.

אני מתרגשת בטירוף, מצפה לזה. ועם תעודה שממוצע הציונים שלה הוא הכי גבוה שהיה לי בחיים.

התקשרתי לשילי, לסגור מעגל, כי ככה אני קיטשית שכזו.

ודיברנו, היא הייתה בת"א בלעתי בשקיקה כל מילה שאמרה, אבל בעיקר את הטון המרוצה הזה שלה. וחייכתי.

הצלחתי לעשות את זה.

ולפני הכל, באמת באמת שאני גאה בעצמי.

נטע.