"יש לי שאלה קצת מוזרה אבל תזרמי",
סימסתי לדיאנה - "היה לך פעם בלוג בישראבלוג והיית חברה בפורום של להקת
היהודים?"
"למה אתה שואל?", היא ענתה בחשדנות כעבור כמה דקות.
"פשוט תעני"
"כן חח איך ידעת??"
פאק. מה הסיכוי בעולם המצומק הזה שהכרתי שתי דיאנות בחיי, בהפרש של
עשור אחת מהשנייה ומסתבר שהן אותה אחת?!
את הדיאנה הראשונה הכרתי בגיל 15 בפורום "היהודים", קצת
אחרי שההורים עשו אינטרנט בבית בפעם הראשונה. "אתה צריך לפתוח בלוג",
היא אמרה לי, ואני אפילו לא ידעתי מה זה. "תכתוב שם את השטויות שלך". זו
לא היתה ממש הצעה. יום בהיר אחד, ביולי 2005, היא קמה ופתחה לי אותו. עשיתי
כמצוותה והתחלתי לכתוב שם את השטויות שלי - שירים, ציטוטים מצחיקים, הגיגים קצרים
על החיים וחוויות יומיום של נער משועמם שעובד במקדונלד'ס בחופש שלפני כיתה י'. היא
המשיכה להגיב לי מדי פעם לבלוג עד שכעבור תקופה קצרה נעלמה כלא היתה.
עשר שנים לאחר מכן, לקראת סוף 2015, אני כבר קופירייטר טרי במשרד
הפרסום TBWA. עד לפני עשור עובד מטבח במקדונלד'ס. היום
כותב להם פרסומות. וואלה, התקדמתי בחיים. העבודה החדשה תפסה אותי בזמן של התחדשות
בחיי עם המון דברים טובים. כותב תסריטים ומקבל מזה כסף. אני זוכר את השנים בהם
ה"בלוגרים" התחילו להיות מובילי הדעה החדשים, חלוצים בתחום הפרסום
והתוכן. מותגים שלחו לי את המוצרים שלהם כדי שאכתוב עליהם בבלוג, אבל
אני סירבתי בנימוס, כי לא רציתי למכור את האומנות שלי. יבוא יום ואעשה כסף מהכתיבה
שלי, אמרתי לעצמי, והנה הגיע היום הזה. בבלוג שלי הפסקתי לכתוב לפני שנה בדיוק.
אבל לכתוב בכללי, מעולם לא הפסקתי ולעולם לא אפסיק.
ואז יום בהיר אחד קיבלתי הודעה בפייסבוק ממלי. וואו, מלי, כמה שהשם
הזה ישן! אולי הבחורה הראשונה שהכרתי ברשת, גם היא דרך פורום היהודים. גם לא היה
בלוג. קשקשנו קצת על כמה שנים עברו ואיך גדלנו וכמה שינויים וטירוף חושים ואז
התחלנו להעלות שמות של עוד חבר'ה מהפורומים.
"זוכר את דיאנה מתל אביב?", היא שאלה אותי.
רגע רגע. גם הדיאנה השנייה שהכרתי, הלא היא דיאנה מהמשרד, גרה בתל
אביב. יש סיכוי שזו אותה אחת?!
אז סימסתי לה. וכן, מה הסיכוי, אבל יש סיכוי. זו אותה אחת. דיאנה
שפתחה לי את הבלוג ב-2005, ובעצם היתה אחד המלאכים שהובילו אותי לאהוב, להתמסר
ולהתמכר לכתיבה, היא זו שעובדת איתי היום במשרד בו אני כותב למחייתי.
אגב, כשגיביתי לפני כמה ימים את הבלוג, גיליתי שאותה מלי שגרמה לי
להיזכר בכל הנושא הזה, היא הראשונה שנרשמה כמנויה לבלוג שלי ז"ל.
_______________________________________________________
עברו עוד שנתיים מאז. אנחנו בסוף 2017. סוף דצמבר, סוף שנה, סופו של
עידן וסופה של תקופה. בעוד כמה ימים ישראבלוג כבר לא יהיה המקום. ישראבלוג יעלה
בקרוב בין דפי ההיסטוריה.
21 תיקיות גדושות בתמונות ובמילים מגובות על המחשב שלי כדי לסכם 9
שנים של כתיבת זיכרונות, סיפורים, תובנות ובדיחות מסיום חטיבת הביניים, דרך הישיבה
הגבוהה והשירות הצבאי ועד לימודי הקופי ותחילת העבודה במקצוע. המקצוע שהגעתי אליו
הרבה בזכות אותו בלוג ואותה כתיבה.
________________________________________________________
אם כותבים את השם "מנש" בשורת החיפוש פה בבלוג, מקבלים 128
תוצאות. בפוסט הראשון (מבחינה כרונולוגית) שניתן למצוא אותו מוזכר בו, כתבתי שהוא
נהג האמבולנס של המרפאה הצבאית אליה שובצתי. הסברתי שם שעוד לא יצא לי להכיר אותו
ממש, אבל הוא עושה רושם של ערס סטלן ושכנראה יהיה כיף איתו.
לפני יומיים הוא סימס לי שהוא עובר משבר קשה ובא לו שניפגש לבירה.
ישבנו יחד, בדיוק 8 שנים אחרי דצמבר 09 בו התגייסתי לצבא והכרתי את היצור הזה.
בדיוק 4 שנים אחרי דצמבר 13 של הסופה הגדולה שתקעה אותו שלושה ימים בתל אביב
כשהלכנו לשיעור של הרב זמיר כהן. והנה הוא היום, בן תורה חרדי חוזר בתשובה שלומד
בישיבה של הרב זמיר כהן, ואני, אותו חזקוש, יושב עם הערסטלן לשעבר הזה ומנסה לעודד
את רוחו.
"לפני איזה חודשיים אכלתי לראשונה בחיי עוגיית חשיש", התחלתי
לספר לו, "וקיבלתי סטלה רעה. אבל מה זה רעה אחי, חבל לך על הזמן. ממש פחדתי
שזה ייתקע לי. הייתי בחרדות קשות. במקרה קיבלתי הודעה מחבר שמבין בסטלות קשות.
סיפרתי לו על העוגייה ועל מה שאני מרגיש ושאני מפחד שזה ייתקע ואתה יודע מה הוא
אמר לי?"
"מה הוא אמר?", שאל מנש.
"הוא אמר לי", ציטטתי: "חשוב לי שתבין שאתה סתם הומו.
אתה לא מיוחד בכלל ואתה בדיוק כמו כולם. אהבל. וכמו שלכולם יש סטלה וכולם חוו את
הדבר הזה ופחדו שזה ייתקע וזה לא נתקע להם, ככה גם לך זה יעבור מחר בבוקר".
סיפור העוגייה למנש היה משל למשבר שהוא עובר. "אתה חושב שאתה
במשבר ושהכי קשה לך בעולם", הוספתי להסביר לו, "אבל אתה סתם אהבל. אתה
בדיוק כמו כולם. אתה יודע כמה אנשים עוברים עכשיו את מה שאתה עובר? מיליונים!
ובחודש הקודם היו מיליונים אחרים. וזה יקרה לך עוד וזה קרה לך גם בעבר. וזה
יעבור".
מאז אותה סטלה קשה של העוגייה למדתי שאסור לאכול עוגיות חשיש במשרד,
במיוחד כשלא יודעים להתכונן לזה. אבל הרגשתי שחסר לי פיצוי. שאני צריך את אותה
סטלה עם חברים טובים שעושים את זה איתי ביחד. קבענו כל החבורה שעד סוף דצמבר צריך
לשבת אצלי בדירה, להתמסטל בטירוף ולקרוא קטעים וזיכרונות שלנו מהבלוג. בינתיים,
כדי לעודד את מנש (שלא קשור לאותה חבורה), הצעתי שנעשה את זה גם אנחנו. עלינו אליי
לדירה ועברנו על 128 תוצאות ה"מנש" בבלוג שלי. אחת התוצאות הראשונות
היתה מתוך שיחה שניהלנו נהג האמבולנס שהחליף אותו, הוא ואני שציטטתי בבלוג:
"תביא סיגריה", מנש ביקש מייתמר.
"מה סיגריה עכשיו? אתה כבר כמה שבועות בגמילה!", אמר
ייתמר והביא למנש סיגריה.
"הוא מדרדר בזמן האחרון", אמרתי, "הוא גם הפסיק לקום
איתי בבוקר להניח תפילין"
"עזוב, אני באמת מניאק בזמן האחרון", פניו של מנש נפלו תוך
שהוא מצית את הסיגריה.
בדיוק כמו דיאנה, גם מנש של היום הוא אותו מנש של פעם. אנחנו עוברים
בלי סוף משברים וחוויות, רגעים מרוממים ונפילות. אנחנו לא מיוחדים בשיט, אבל לכל
אחד מאיתנו אלפי רגעים וסיפורים אישיים. אצלי, הבלוג זוכר הכל.
_________________________________________________________
בחלוף השנים, הבנתי שלבלוג שלי יש כמה מטרות:
- לעזור לי לזכור
- לעשות טוב לאחרים
- להשתפר בכתיבה
היום אני ממשיך להשתפר בכתיבה ולעשות דרכה טוב לאחרים. או קצת רע,
לפעמים. תלוי איך מסתכלים. אותו ילד בן 15 שסיפר על משחקי הכדורגל בחופש הגדול הוא
לא אותו חזקוש בן 27 שאני היום, שכותב תסריטים לחברות הגדולות בישראל או הגיגים
שנונים בפייסבוק, הרשת החברתית שלא היתה קיימת כשדיאנה פתחה לי את הבלוג, והיום
מחקה את קיומם של הבלוגים באשר הם.
לגבי ה"לזכור"? הם מתישהו ייעלמו. בינתיים טוב שהם כאן.
אותו חבר שייעץ לי בזמן סטלת העוגיות כתב פעם בספרו "הדרך של יובל
ואמאש'ך": "אני תמיד יותר הומו בעבר. כולם ככה. זאת הסיבה שכל הטירוף
האמיתי חוזר בזמן מהעתיד, וכל הקוקסינלים מגיעים מהעבר ונגנבים כשהם רואים
אייפון".
גם אני יותר הומו בעבר. גם אני כנראה אהיה יותר טוב בעתיד. אבל בהווה
טוב לי ואני שלם עם עצמי, והזיכרונות, מתישהו ייעלמו, אבל כרגע הם עושים לי טוב.
מאז שנפתח הבלוג הספקתי לעלות כמעט 30 ק"ג, להוריד את הגשר
מהשיניים, להאריך שיער ואז לקצוץ אותו הרבה פעמים, לסיים תיכון, לנגב את התחת
בשירותים פיזית עם תעודת הבגרות, ללמוד שנה בישיבה גבוהה, לנהל את פורום
"המילה האחרונה" ברדיו עוד כשאברי גלעד ועירית לינור היו שמאלנים,
להתגייס, לסיים קורס חובשים בהצטיינות, להיכנס לכלא הצבאי בגלל תעלולי שתן,
להשתחרר, להוריד משקפיים בלייזר, להתחיל לימודי קופי, למלצר תוך כדי, להתחיל את
העבודה בתחום, לזכות בתואר הבלוג ההומוריסטי הטוב ביותר שנתיים ברציפות, להצטרף
לצוות ההקמה של "סטיקר", למכור בו אחוזים, להקים את "מועדון
הג'ינג'ים", להתאהב, להרגיש מה זה לב שבור, לעזוב בעקבות זה את הבלוג, להופיע
קבוע בסטנדאפ פקטורי, לשכור דירה במרכז תל אביב ובעיקר לחיות. לחיות בזכות הכתיבה
ועבור הזכות לכתוב.
ב-31 לחודש, כמה רגעים לפני שישראבלוג נסגר, אני אהיה באירוע הפרידה
שארגנו יואב מאור ושות'. אקריא שם קטע מהבלוג, אפגוש אנשים רבים שכנראה יהיו רק
קמצוץ מתוך עוד אינספור שהכרתי דרך המקום הזה, שאני לא יודע אם להגדיר אותו כבמה,
כשביל, כבית או כעולם. אז פשוט אגדיר אותו ככל אלה גם יחד.
תודה רבה, ישראבלוג ואנשיו לדורותיו, על מה שנתתם לי ומה שלימדתם אותי
לתת מעצמי. היה לי הזכות, הכבוד, היראה ובעיקר העונג.
להתראות במקומות יפים וטובים יותר. חזקוש - מרמוז מלך הקופים. 
נ.ב:
מאז ומעולם, הקפדתי שכל תגובה שאגיב כאן בבלוג תפתח בסמיילי מחייך.
הלוואי שכך יראו החיים שלי ושל כולכם עד סוף החיים. פשוט תחייכו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
