ערב בכלל לא יותר מדי גרוע לכולכם!
קודם כל, אני רוצה להודות לזה שהגיב השבוע בשמי למגיבים. יש לי רק שני מילים להגיד לך: זמן סוכר.
אני לא יודע אם זה רק אצלי, ויכול מאוד להיות שזה רק אצלי, אבל אני נוטה להאמין שזה קיים גם אצל אנשים אחרים, אז גם אם זה לא קיים, עשו טובה ותגידו שאתם מזדהים איתי.
לכל בנאדם יש חבר, שהחבר הזה מאוד אוהב אותו, אבל הוא לא ממש חבר, הוא גם לא ממש מכר, ואתה בעצם לא יודע או לא זוכר מאיפה אתה מכיר אותו. זה בנאדם שאתה פוגש לעיתים רחוקות, במקומות מסוימים והבנאדם הזה מתרגש לראות אותך. אתם מדברים כמו ידידי נפש, מתעניינים אחד בשלום השני ובחדש בעולמו (במיוחד הוא בך), אתם נפרדים לשלום, אבל אתה לא יודע מה הוא רוצה ממך בעצם.
אני הכרתי את החבר הזה שנה שעברה, בתקופת השביתה הגדולה במערכת החינוך, בעצרת החינוך שהתקיימה בכיכר רבין. בין המון האנשים פתאום הגיח מישהו די מוזר, שקיבל את פני בחיוכים מאוזן לאוזן. הוא דרש בשלומי ופתחנו שיחה נעימה, כשבראשי אני מנסה להבין מי הוא ומאיפה בכלל הוא מכיר אותי. הוא נפרד ממני בברכת "עוד שבוע אני אצלך!", וגם אז לא הבנתי בדיוק אם זה הבטחה או איום, ואיך הבחור המוזר הזה נכנס לפתע לחיי.
עברו הימים, וכעבור שבוע פגשתי אותו בבית הכנסת שלנו. שוב הוא ממש שמח לראות אותי, שוב אני עשיתי כאילו אני שמח לראות אותו, שוב דיברנו על מליון דברים שאפשר לדבר עליהם בלי בכלל לדעת מי הוא אותו בנאדם שאתה מדבר איתו, אבל זה זרם והיה באווירה טובה. כמובן שזו לא היתה הפעם האחרונה, ומאז הייתי פוגש אותו מדי פעם, לרוב בבית הכנסת (אבל רק מדי פעם, כי הוא היה מגיע לבית הכנסת רק בימים שהוא ביקר את סבתא שלו בת"א, כך מסתבר). פעם אחת אפילו הייתי חולה ולא באתי בשבת לבית הכנסת, וכשאחי חזר מהתפילה הוא מסר לי ד"ש ("יש לך ד"ש ממישהו"-"ממי?"-"המוזר ההוא שמכיר אותך ואתה לא מכיר אותו").
בחנוכה הלכתי עם נריה ורעות לבורגראנץ' בעזריאלי ושם פגשנו אותו. הוא היה מנהל משמרת והוא ממש שמח לראות אותי, קיבל את פניי, פיטפט איתי וציווה על אחד העובדים לקחת מאיתנו הזמנה לפני כולם. העובד פנה לקחת ממני הזמנה, אבל אז החלטתי לבדוק סופסוף איך קוראים לחבר היקר שלי.
"תגיד, איך קוראים לו?"
"למי?"
"למנהל שלך"
"מה ז'תאמרת? אתם חברים, לא?"
"בערך... הוא מהחברים האלה שהוא מכיר אותך ואתה לא מכיר אותו"
"אההה... קוראים לו דוד."
לא מזמן הוא הגיע לבית הכנסת, וסופסוף יכולתי לפנות אליו בשם שלו. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אני בכלל לא בטוח שהוא יודע מה השם שלי.
__________________________________________________________________________
עוד לא סיימנו לאכול את כל הממתקים ממשולחי המנות וכבר הגיעה הבשורה- האביב כאן. אל תתנו לטיפטופים להטעות אתכם, וגם לא לתאריך, כי בארץ ישראל עונות המעבר חומקות לנו מבין האצבעות, ולפני שתספיקו להגיד "דובר קוזשווילי" תפתח לה עונת הרחצה, למרות הזיהום בארץ.
אז איך בכל זאת אפשר לשים לב שהאביב כאן? הנה הדרכים:
פירות הקיץ: אם אמא שלכם הגיעה יום אחד מהסופר עם חבילת תותים, תדעו שזה לא מבשר רק על בוא האביב, זה מבשר גם על תקופה חדשה של קינוחים ונישנושים. פירות הקיץ המתוקים הם האלטרנטיבה הקלילה של האמהות לקינוחים ומיני מתיקה. אחרי ארוחה כבדה ודשנה של יום חורף קר האמא תניח על השולחן עוגה גדולה ויפה שיצאה הרגע מהתנור (כי מה כבר היא תגיש כקינוח? קלמנטינה? כל דבר ברדיוס של קילומטר מקלמנטינה מקבל את הניחוח של הקלמנטינה), אבל בקיץ האמא יכולה לעשות לעצמה חיים קלים, ובמקום להכין (או לקנות) מאפים היא פשוט זורקת על השולחן חצי אבטיח וכפיות. אבטיח זה פרי מטורף, כי אתה קונה אחד והוא מספיק לך לכל הקיץ. זה חוסך כסף, זמן ותחתיות, כי האבטיח הוא גם הקערה וגם הקינוח, שכולם מתנפלים עליו עם הכפיות ואוכלים אותו, מגרדים אותו במשך חודש עד שאפילו הקליפה נאכלת. וכשהאבטיח נגמר אמא זורקת לשולחן קערת תותים ושתי צלוחיות קטנות של קצפת וסוכר.
מעבר לשעון קיץ: אני לא יודע מתי בדיוק יעבירו את השעון לשעון קיץ, אבל מה שבטוח זה שזה יבוא בהפתעה. תמיד זה מגיע בזמן לא צפוי, כשאתה עדיין יושב בבית חולה עם שפעת ופתאום מישהו מגיע הביתה ואומר "הערב מעבירים את השעון לשעון קיץ" ואתה כזה "רגע, מה? מה קיץ? מתי הוא התחיל בכלל?"
הבשורה על מעבר השעון תמיד מלווה בשתי שאלות- הראשונה היא "רגע, מעבירים קדימה או אחורה?", והשנייה היא הגרסה המטומטמת של אותה שאלה "רגע, קדימה זה אומר שיש עוד שעה לישון או פחות שעה לישון?", ואז כשמגלים שיש פחות שעה לישון מתבאסים תמרורים (ובחורף, כשמגלים שיש עוד שעה לישון מאשרים עד הגג), כאילו שהשעה הזאת משנה משהו בכלל.
תסמונת הפוך: החורף הישראלי הוא ממש מאוד קיצי יחסית למקומות אחרים בעולם, ולכן כשמגיעה התקופה הממש חורפית, הישראלי נהנה להתכרבל מתחת לפוך שלו. כשהתקופה הזאת נגמרת ומזג האוויר חוזר להיות קיצי ונעים, מיד הישראלי המצוי מתרפק על שמש מזרח התיכון שלנו ויוצא לרחובות לרקוד בתחתונים וכפכפים. למרות זאת, על הפוך שלו הוא לא יוותר, ולא משנה עד כמה אנחנו נכנסים לקיץ. באביב זה עוד יסתדר לו איכשהו, אבל בקיץ, כשהלילות יעשו ממש חמים, הוא יתחיל במלחמת איזון מטורפת בין טמפרטורת המיטה שלו וטמפרטורת החדר. הוא ישאיר את החלונות פתוחים, את המאוורר הוא יכוון כל הלילה לפרצוף שלו, רגל אחת הוא יוציא מהפוך ואת היד שלו הוא ישעין על הברזל הקר של המיטה- כל זה, והעיקר להתכרבל מתחת לפוך.
אירועים נוספים בתקופת האביב:
-כל החטיפים הופכים להיות מגעילים וכשרים לפסח.
-כל העולם מתחתן.
-מיונים לכוכב נולד.
__________________________________________________________________________
השבוע חוויתי את אחד הדברים המשונים ביותר שחוויתי בכל (כמעט) 19 שנות חיי:
הייתי בישיבה, צחצחתי שיניים ושטפתי פנים, כולי שמח וטוב לב (למה תמיד אומרים "שמח וטוב לב"? למה זה לא יכול להיות "שמח ומניאק"?), כשלפתע נכנס לחדר המקלחות אחד העובדים האתיופים של הישיבה. הוא פנה אליי בעברית גרועה: "אתה מסיים, מוריד נעליים, כואב לי הגב". בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה, חשבתי שהוא רוצה שאני אעשה ספונג'ה במקומו, בגלל שכואב לו הגב, אבל אחרי בירורים קצרים הבנתי שהוא רוצה שאני אעשה לו מסאז' עם הרגליים.
אמרתי לו שיתן לי רק לסיים לשטוף פנים והוא יצא מהחדר, שבליבי תקווה גדולה שהוא ישכח ממני. כמובן שהתקוות שלי לא עזרו, וכשיצאתי מהמקלחות למסדרון הוא חיכה לי שם, על מזרון שהוא הניח באמצע המסדרון, שכב על הבטן ואמר "בוא בוא, תוריד נעליים". רק קטורת, בקבוק שמפנייה ותחתוניי תחרה היו חסרים שם. אה, ושהוא לא יהיה גבר אתיופי. בקיצור, זה היה מוזר וסוטה והסתכלתי לכל הכיוונים כדי לבדוק שאף אחד לא היה עד להצעה המגונה הזאת. מאחר ואף אחד לא נכח שם, ולא היה שום חשד לשום מראית עין, החלטתי שלא אסרב להצעתו של בנאדם כואב שעושה לי ספונג'ה בחדר מדי יום רביעי.
הורדתי את הנעליים והבנתי שהוא רוצה שאני אדרוך עליו, פשוטו כמשמעו. התחלתי ללכת לו על הגב קדימה ואחורה, על פי ההנחיות שלו, כשמדי פעם הוא משחרר אנחות ואומר "אחח זה טוב, אחח זה טעים". טעים!
למחרת ישבתי בחדרי, שמח וטוב לבלב (אכלתי שוקולד), כשלפתע נכנס אותו עובד לחדר שלי, עם מזרון, ואמר "היום יותר טוב, בוא שוב."
חברים, אני מפחד!
__________________________________________________________________________
לפני בערך 6 שנים הסתובבתי לי בסופר באזור שינקין. בזוית העין קלטתי את חמי רודנר נכנס לסופר, במכנס קצר וכפכפים, כיאה לאומן-שינקאי טיפוסי, שיש לציין גם שהוא אחד האהובים עליי. החלטתי לעקוב אחריו ושמתי לב שהוא קונה רק מוצרים טבעונים. חשבתי לעצמי שהוא בטח צמחוני, וזה אפילו הגיוני, כי הוא קיבוצניק במקור.
עברו הימים, חלפו השנים ולפני כשנה-שנה וחצי גיליתי שיש לחמי רודנר פורום באינטרנט שהוא מנהל, בכבודו ובעצמו.
החלטתי לבדוק אם הוא אכן צמחוני, כמו שהסקתי אחרי אותו מעקב, וכתבתי לו בפורום הודעה עם סיפור המעקב בסופר, ושאלתי אם הוא אכן צמחוני.
הוא ענה לי: "אני לא צמחוני ותפסיק לעקוב אחריי בסופרים."
הערב בע"ה אני הולך עם אבא שלי למופע איחוד של "איפה הילד" (להקתו המיתולוגית של חמי), ואני מקווה שכמו שהוא נשאר עם פה גדול ולשון חדה, כך הוא נשאר חי ואנרגטי בהופעות ושיתנו לנו בראש.
________________________________________________________________________
היה כיף לחזור לישיבה, לשאול את כולם איך היה להם בערב פורים ולראות איך כל אחד עונה "אני לא זוכר". פשוט ציבור שלם של אנשים שנמחק להם ערב שלם מהזיכרון.
יאללה, אני הולך לאכול.
סוף שבוע רגוע ושבת שלום לכם! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
