לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

אני: "רגע, לא שכחנו משהו?"

כולם: "מה?"

אני: "אלונקות!"

נריה: "אההה נכון, אלונקות למסע כומתה שאטיאס ואביה מארגנים לנו"

אטיאס: "סבבה, הוספתי לרשימה 2 אלונקות. בואו נמשיך לעבור על הרשימה שהכנתי ונראה מי מביא את הפרטים החסרים"

נריה: "אטיאס, תגיד, צריך להביא אישור הורים?"

אטיאס: "אממ אתה תביא אישור מאחותך"

אני: "תמיד אמרתי שאטיאס הוא המחליף של הרב וקסלר. עוד מעט הוא גם לא יתן לך לצאת לטיול בגלל שיש לך שיער ארוך"

שוחט: "תקשיבו, יא בולבולים! אל תשכחו להביא הרבה מצב רוח!"

נריה: "אני מוסיף לרשימה- 30 מצב רוח... וחזקוש, אל תשכח להביא בדיחות חדשות."

ככה פחות או יותר הלכה שיחת הועידה שלנו במוצאי שבת, בה ישבנו מול הרשימות המוקפדות שאטיאס הכין לקראת הטיול של החבורה לצפון.

שוחט לקח רגילה מהצבא, אביה הביא את האוטו של ההורים ואסף בבוקר אותי ואת שוחט. אטיאס יצא מוקדם יותר באוטובוסים לצפון, ונריה החליט לא לוותר על הפסיכומטרי שלו ולהצטרף עם האוטו ועם מתן לקראת אחר הצהריים.

אז ביום ראשון בבוקר אכן יצאנו לכיוון הצפון.

היעד: נחל הזאכי.

האשמים: אביה נוהג, אני מקדימה ושוחט מאחורה:

אני

אביה

שוחט

בתחילת המסלול אטיאס הצטרף, ואת המסלול עשינו בלי מצלמה, בגלל שזה היה מסלול בתוך המים.

המסלול הזה היה מגניב והרפתקני. היו חלקים שהיה צריך לשחות והיו חלקים שבהם הולכים במים רדודים מאוד, על סלעים חלקלקים, שגרמו לי להחליק לפחות 500 פעם וקרעו לי את הסנדלים.

אלתרתי חתיכת ניילון וזרד עץ, קשרתי אותם לסנדל וככה הסנדלים לא נפתחו לי תוך כדי ההליכה.

אני: "הענף של העץ קצת מציק לי ברגל"

שוחט: "באמת? כי אני דווקא חשבתי לפתוח ענף יצור של סנדלים עם ענף. ענף לענפי סנדלים!"

אטיאס: "חזקוש, אתה לא צריך לחבוש כיפה"

אני: "למה?"

אטיאס: "כובע!"

באחת העצירות שלנו בתוך המים הרבה דגים נמשכו אל אטיאס, בגלל שהיתה עליו שקית עם פירורי לחם. אטיאס ניסה לדוג אותם עם הכובע שלו ובסוף גם הצליח לדוג כמה קטנים שמשביעים אולי נמלה בת יומה.

אביה: "זה לא יעבוד לך, הדגים לא דיסלקטים"

אטיאס: "לא לא, יש להם תואר שני."

אטיאס,אני,שוחט ואביה

אחרי שסיימנו את הזאכי, נפגשנו עם האוטו של מתן ונריה ונסענו לחוף דוגית.

בדוגית מצאנו חלקה טובה עם דשא ושולחן, שם השתנתי כדי לסמן טריטוריה והתחלנו להקים את האוהלים, להתפרק מעט ולהשתכשך במי הכנרת.

נריה ומתן שהצטרפו

חיפשנו אנשים למניין מנחה, והופתענו לגלות שהקימו שם מאהל בית כנסת מוזר, שהוא ללא ספק המקדש הכי מעט שראיתי בחיים שלי.

הכל היה מלא בשטיחים וכיסאות נמוכים של סטלנים. על השולחן הנמוך ישבו נער ונערה בבגדי ים, שיחקו שש-בש, לצידם כלבלב קטן, ומאחוריהם בנאדם מחוק שניגן חצי שעה את אותם 4 אקורדים במקצב מוזר.

עוד בבית הכנסת היה אפשר למצוא אנשים ישנים על הרצפה, על הערסל, ארון קודש בלי ספר תורה, סטלן עם פאות רסטות וזוג עם ילד וילדה קטנים, שהם כנראה המפעילים של המקום.

התפללנו מנחה, ואחרי שרחצנו בכנרת חזרנו לתפילת ערבית. המצב בבית הכנסת לא ממש השתנה, חוץ מזה שהמחוק הפסיק לנגן ובמקום זה ישב 40 דקות (לפחות) ופשוט זרק קוביות שש-בש על הלוח. זרק, הרים, זרק הרים, זרק, הרים- ככה במשך 40 דקות לפחות.

בית הכנסת

אחרי תפילת ערבית התחלנו להכין את האוכל. על הטיול הזה לא חסכנו בציוד, בגלל שהיו לנו רכבים ולא היינו צריכים לסחוב הרבה. לכן היה לנו ציוד מעולה להכנת ארוחת ערב משובחת של לחמים, טונה מעושנת והמון ספגטי ברוטב עגבניות משובח שאביה ואני הכנו.  

אחרי הארוחה שיחקנו מעט סנוקר ואז סטלנו עם הרבה אלכוהול ששוחט ונריה שתו, ומעט שכל השאר שתו, במקום של נפתלי- כמו בשנה שעברה, רק שכאן הכל היה במינון הנכון, בלי שיכורים ובלי אנשים שנתקעו איתנו יותר מדי (או שאנחנו נתקענו איתם).

-נריה: "צריך לעשות את זה"

מתן: "עשינו את זה כבר"

נריה: "תמיד יש פעם שנייה."

-נריה: "הודו זו העתקה של חוף דוגית."

-אני: "למה יש לי הרגשה שמישהו חסר? ~סופר שוב את האנשים~ אה אופס, זה אני זה שחסר."

המקום של נפתלי

מתן אמר שהוא כל הזמן התבלבל וחשב שזה הרב קוק בתמונה הזאת ואז קלט שזה בוב מארלי.

אחת התמונות הטובות!

http://www.flix.co.il/tapuz/showVideo.asp?m=3333600

בבוקר קמנו למניין שחרית שארגנו, התפללנו, קיפלנו את הציוד וזזנו לקנות ארוחת בוקר ולאכול ליד צרכנייה ברמות ("צרכנייה טובה ברמות!").

קקי, סטלן שנמצא כבר 3 חודשים על חוף דוגית, בתמונה דומה לתמונה של ג'יזס משנה שעברה.

זה שצילם אותנו פה אמר לנו "התגודדו".

אחרי רמות נסענו לחניון יהודיה, ומשראינו שהכל שם מפוצץ החלטנו לקחת את עצמינו רחוק יותר ולעשות את נחל שניר, ששוחט אמר ששם זה כיף יותר.

הגענו לכניסה לחניון, ראינו שיש הנחות לחיילים, לצעירים ולתושב ותיק, ומאחר והשומר בחניון לא קיבל את זה שאם יש לי תיק זה אומר שאני "תושב ותיק"- אז אמרתי לו פשוט שמתן ואני בני 16 וככה הוא הכניס אותנו במחיר מוזל.

המסלול היה באמת מגניב, עם הרבה מים, וגדוש בתמונות מגניבות.

מתן אמר שהתמונות האלה נראות כמו בפתיחה של היפים והאמיצים.  

אחרי שסיימנו עם נחל שניר, נסענו לחפש מקום לינה על גדת נהר הירדן (נריה: "נבוא לירדן- ונזרום"), ושם מצאנו מקום שאסור בעיקרון ללון בו אחרי השקיעה (נריה: "רגע, זה אחרי השקיעה לפי רבנו תם?"), אבל החלטנו ללכת על זה, למרות ההסתכנות בקבלת קנס.

משם נסענו לעשות בקרית שמונה קניות לעל האש ולשחק סנוקר.

"קבב יווני- הצלחת שלך תשבר. קבב רומני- הצלחת שלך תיגנב. קבב מזרחי- בא עם שרית חדד."

~בפרונט של הסנוקר~

נערת הסנוקר: "כן, מה אתם רוצים לעשות?"

אני: "אממ.. בוא נראה, מה כדאי לעשות פה בסנוקר? בואו נשחק שש-בש!"

נערת הסנוקר: "זה 40 לשולחן לשעה ו-20 לחצי שעה"

אטיאס: "איזה מבצע."

אביה היה נגד חוף דוגית באופן שיטתי. בכל פעם הוא התרחק יותר ויותר מהחוף כדי לעשות דברים מסוימים ושלא יהיה מצב שנחזור אח"כ לחוף דוגית.

לעל האש הוא לקח אותנו לראש של איזה הר חשוך עם הרבה רוח- המקום הכי גרוע שאפשר לעשות בו ארוחת ערב על האש, אבל העיקר שזה רחוק מדוגית.

משם נסענו למקום הלא מורשה ליד נהר הירדן, בו עשיתי קקי כדי לסמן טריטוריה, הקמנו את המחנה, שיחקנו טאקי והלכנו לישון.

למקום ההוא קראנו "כמה שיותר רחוק מדוגית".  

-נריה: "תראו איך אביה מתרגש מהמקום הזה. אני אומר לכם שלכאן הוא יקח את החברה שלו, יעשה איתה אבובים ויציע לה נישואים"

אביה: "ואז אני אביא אותך שתעשה לנו מופע סטנדאפ"

נריה: "למה אתה צריך מופע סטנדאפ בהצעת הנישואים שלך?"

-אטיאס: "אני לא גר ממש בצפון תל אביב"

שוחט: "אתה גר בשכונה בתל אביב שקוראים לה כוכב הצפון!"

-נריה: "יום אחד כולנו נדקר ע"י חבורת ערסים בגלל איזו גחמה של אטיאס"

אני: "או שידקרו אותנו בגלל שהשתמשת במילה גחמה."

-~אטיאס (מיכאל) שעה תוקע את כולנו כשהוא מנסה להיזכר באיזה שיר מסוים~

אטיאס: "נו, איך קראו לשיר הזה??"

אני: "מכיר את השיר 'מיכאל נופל לירדן'?"

-אביה: "בואנה, יש פה יותר יתושים מב..."

אני: "מביתושיה!"- מתן: "מביתושלנד!"- אני: "מהרפובליקה היתושית"- מתן: "מבאיי יתוש"

-נריה: "בואו נלך לאכול בבורגראנץ' או בפאפאגיו (מסעדת בשרים רצינית)"

מתן: "לא לא, בואו נלך לאכול בסמי ובניו או בקורדון בלו (המסעדה הכי יוקרתית בפריז)."

קמנו בבוקר, התארגנו לאט, התפללנו, אכלנו, פרקנו את המחנה ותכננו את המשך היום לגבי האטרקציה שעושים על הירדן.

אביה התעקש כל הזמן שנעשה אבובים ולא קיאקים, וכדי לשכנע אותנו הוא אמר שקונים את האבובים ב-40 ₪ ואז האבוב יהיה שלך לתמיד.

אטיאס: "מעולה! נוכל לקחת את זה הביתה ולעשות אבובים בירקון!"

אני: "נבוא לפה עוד ועוד, וכשנהיה זקנים נוריש את האבובים לנכדים שלנו"

שוחט: "מה אתם צוחקים? יום יבוא וכל העולם יוצף במים, ואנחנו נהיה היחידים שנשרוד, בזכות האבובים של אביה."

אחרי שהסתלבטנו על אביה, סיימנו את קיפולי השק"שים והאוהלים האחרונים (מתן: "חזקוש, תקפל"- אני: "אקפלה"), ונסענו לקנות, לנפח ולהתחיל את אטרקציית האבובים.

גם שם לא יכולנו להביא מצלמה, וטוב שכך, כי אם שברתי את כל הגוף שלי שם, אז כנראה שגם המצלמה היתה נשברת.

בהתחלה זה היה מפחיד רצח, וכל שנייה נפלנו ונחבלנו מהסלעים, אבל תוך זמן קצר למדנו איך לשלוט באבובים ואיך לתמרן אותם בתוך המים, להגביר את הקצב ולהתקרב אל אנשים אחרים כדי להשפריץ עליהם מים.

זה היה כיף גדול, זה לקח בערך 3 שעות, והכי טוב- בסוף לקחנו את האבובים הביתה.

אחרי האבובים נסענו לקניון קרית שמונה לעשות ארוחה אחרונה ותמונות סיום.

כמה מושגים שאסור לשכוח- דורון פקח, דג על ה***, קצרין, אוהל המצחיקים, ג'וני בי גוד טונייט וקרב תרנגולים עם אביה.

לסיכום- היה מוצלח ביותר, נהנתי מכל רגע, גם מהקטעים שבהם סבלתי, ואני מחכה כבר לטיול הבא.

מחר חתונה לשמוליק ודנה.

המשך שבוע נעים!