Robert אומר/ת:
אמא שלי בוכה
Robert אומר/ת:
"תמצאי שידוך! תמצאי שידוך!"
[email protected] אומר/ת:
אמא שלי גם בוכה עכשיו
Robert אומר/ת:
למה?
[email protected] אומר/ת:
כי שמוליק מתחתן מחר
[email protected] אומר/ת:
איזו אירוניה
Robert אומר/ת:
אולי אני אתחתן עם שמוליק
[email protected] אומר/ת:
זה יעצור רק את הדמעות של אמא שלך, אבל לא את הדמעות של אמא שלי
חמישי על הבוקר התחיל כבר הלחץ האמיתי.
יוסי ואני עשינו שינויים אחרונים בשיר שכתבנו לכבוד החתונה של שמוליק ודנה, ואלון (אח של דנה) החליט שהוא בסוף לא ישיר איתנו, כי גם ככה הוא מופיע בשיר שהכינו החברים של שמוליק.
אמא הכינה לכולם את הבגדים, התלבשנו חגיגי ונסענו לאולם "נאות ירושלים" בבני ברק. שמוליק נסע עם בילוש וההורים במכונית המקושטת, ואני ויתר האחים תפסנו מונית עם נהג עצבני במיוחד:
יוסי: "אתה נוסע דרך אבא הלל?"
הנהג: "אתה יכול להירגע?"
יוסי: "הכל אני יכול בחופש הגדול"
הנהג: "אז תרגע."
הקטע הזה גרם לנו לשתוק כל הנסיעה, מה שגרם לתולי להיכנס למצב כפית ולהיקרע מצחוק מכל דבר תוך כדי הנסיעה.
אני: "מה יש לך?"
תולי (מנגב את דמעות הצחוק מהפנים): "ראיתי שם מסעדה שקוראים לה "פינתי"...והיא היתה באמצע!" ~נקרע מצחוק שוב~
......
~רואים אוטובוס אקורדיון ממש ישן~ ~תולי נקרע מצחוק~
תולי: "איזה אוטובוס ישן!"
שלומי: "כן, בטח האקורדיון שלו לא מכוון."
הגענו למקום, מגונדרים ומוקפדים, חוץ ממני, שלא היה לי כח להתגלח.
אבא: "בואנה, אתה מזוקן פיקס"
אני: "כן, לא התגלחתי"
אבא: "וואללה? אז אתה אומר שלא עשית כלום בעצם, אה? היית פאסיבי. ואני הייתי בטוח שהשקת ודישנת את הזקן הזה."
פגשנו את יהודה הצלם שצילם אותנו בכל הברי מצוות של המשפחה שלנו. הוא ממש מת עליי, וכשהוא בא אלינו להיפגש עם שמוליק ודנה זה היה יום לפני שהסתפרתי, והוא הסכים לעשות לי "בוק" של תמונות עם השיער, כמו שילדים עושים לפני ה"חלאקה" שלהם בגיל 3.
הוא הביא לי את התמונות לשם, והנה חלק מהן: 
(חבל שהסורק לא פועל. הייתי משווה עם התמונות של החלאקה מגיל 3.)
התחילו להגיע קצת אנשים ודנה עדיין לא היתה שם. התקשרתי למיכל (שליוותה את דנה באותו יום) והעברתי לה מסר: "שמוליק מוסר לדנה שהחתונה מתקיימת היום, ושאם היא לא תגיע מהר- הוא ישב על כיסא הכלה שלה."
אחרי זמן מה היא הגיעה. הן אמרו שהן התעכבו בגלל "סוג של פקקים" (לדעתי אלה היו הפקקים של מרככי הכביסה של הבגדים שהן עדיין לא לבשו).
לאט לאט התחילו להגיע אנשים. חלקם אמרו לי "בקרוב אצלך", אבל משום מה לא מימשתי את האיומים שלי מלפני החתונה ("הראשון שיגיד לי "בקרוב אצלך"- אני זורק עליו נעל על הראש!"- "והחמישי?"- "אני זורק לו על האשכים. אסור שהאנשים האלה יתרבו.")
בני משפחה, חברים וחברות של שמוליק ודנה הגיעו בהמוניהם. מה שהכי מגניב בחתונה הזאת זה שאת דנה הכרתי הרבה לפני שמוליק. היא היתה חלק מהחבורה שלנו, ואני מכיר טוב את חברותיה הטובות וחבריה הטובים. עוד משהו מגניב זה ששמוליק למד בישיבת מרכז הרב, איפה שאני למדתי השנה, ולכן הגיעו לשם כמה שהתחברתי איתם שם (ואפילו בן ציון בא במיוחד בשבילי- ובזכות זה הוא נכנס לבלוג, כמו שהוא כל כך אוהב).
והדבר הכי הכי מגניב זה שאביה הוא בן דוד שני של דנה, אז גם ככה הוא הוזמן לחתונה עם משפחתו, וכך יצא שאביה, נריה, אטיאס ועמית הגיעו לחתונה וכל החתונה היתה מלאה בחברה שאני אוהב להיות בה.
......
אביה: "איפה אנחנו יושבים?"
אני: "איפה שבא לכם"
אביה: "אפשר גם לשבת פה על המשבצת הזאת ברצפה?"
אני: "לא, זאת המשבצת ששמרנו לרב, אבל אתה יכול לשבת כאן ליד."
......
אביה: "בואנה, איך סבא שלך מבין כל כך בכל החידושים הטכנולוגיים האלה? סבא שלי בקושי יודע להדליק את האור!"
......
אחרי מנחה- בר הגשה עצמית (שבו אבא של דנה הגיש לעצמו הרבה אלכוהול)- ותפילת ערבית- התחילו בטקס החופה.
התימנים הצחיקו בברכות, שמוליק שבר את הכוס והיה שישו ושמחו.
האולם התחלק לחלק מעורב בצד אחד, חלק של בנות בצד שני, והחלק במרכז של הגברים עם הבמה והלהקה (נריה: "איפה אנחנו יושבים?"- עמית: "ברור שבגברים! כל הגברים בגברים!")
בחתונה היו מכל הז'אנרים- חילונים, חרדים, חסידי בעלזא, מרכזניקים, בני עקיבא ומסורתיים. זה מה שעשה את הגיוון המגניב הזה וגרם לריקודים להיות החלק המעולה של החתונה. זה והלהקה התותחית של עמירן דביר, שעשו הרבה שמח וממש הביאו בראש עם קטעים מיוחדים שאין בכל אירוע.
אחרי הסיבוב הראשון, עלו חברים של שמוליק ואלון לבצע את השירים שלהם, ואחריהם עלינו אני והאחים לבצע את השיר שלנו. יצא ממש טוב, וגם בשלב מסוים הלהקה הצטרפה אלינו בפתאומיות והיה ממש שמיח.
המשיכו להשתגע בריקודים, שמוליק עלה גם לשיר ואף הקדיש לדנה שני שירים מרגשים.
אח"כ אבא של דנה, שהיה שיכור מהישבן, עלה לבמה והתחיל לשיר עם הלהקה שירי רוקנרול של שנות השישים והשבעים (ביטלס, אלביס, דיפ פרפל וכד').
יוסי: "בואנה, הוא היה שיכור לגמרי. נראה לי שנערוך את זה בוידאו"
אביה: "תכניסו את זה לפספוסים."
בערך ב-12 וחצי-1 נגמרו הריקודים והתחילו ההתפזרויות והצילומים, ואם חשבתי שההשתכרות של אבא של דנה היתה הפאדיחה של האירוע- כנראה שטעיתי:
~בת דודה שלי, יעלי, אמרה לנריה שהיא מכירה אותו מהבלוג~
נריה: "תגיד לי, מי זאת?" ~מצביע על יעלי~
אני: "מי?"
נריה: "נו, מי זאת הבלונדינית הזאת?"
שייק'י: "זאת הבת שלי."
לסיכום- היה משובח. בעיתו ובזמנו אצל כל השאר.
אני מחכה כבר לתמונות ולסרטים משם, ומקווה להעלות מהם לבלוג כמה שיותר מהר.
_________________________________________________________________________________
ביום רביעי בערב, בת שבע (חברה של המשפחה) החליטה לקחת את המשפחה ל"גלידה מונטנה" ליד נמל תל אביב, לכבוד זה שמת לנו המזגן וכולנו מתבשלים בבית, וכדי לחגוג את הערב שלפני החתונה של שמוליק.
בדרך בת שבע עשתה לנו סיבובים בתל אביב הישנה כדי ללמד את הקטנים קצת על המקום שבו הם גרים, כי לפי מה שידוע להם תל אביב זה רק עזריאלי, כיכר רבין והמתנ"ס.
בת שבע: "לרחוב הזה קוראים שדרות רוטשילד"
אני: "ואם אתם מוצאים פה בנאדם אחד לא שמאלני- אני מביא לכם שנקל."
....
......
בת שבע: "וכאן זה אזור המלונות של תל אביב"
בילוש: "למה קוראים לו ככה?"
אני: "כי יש כאן הרבה בתי חרושת..."
בת שבע: "יש בו הרבה בתי מלון, לכן הוא נקרא 'אזור בתי המלון של תל אביב'"
יוסי: "שם מקורי."
באזור המלונות ראיתי מלון קטן כזה של זוגות, ולידו ניצב שלט: "מלון לוטוס- השכרת חדרים".
איזה מקורי זה מלון שבו שוכרים חדרים, אה? כי בדרך כלל אני חוכר את החדרים בבתי המלונות שאני מתארח בהם.
הגענו לגלידה מונטנה.
למי שלא יודע, גלידה מונטנה זו הגלידרייה הראשונה בתל אביב, והיא קיימת כבר 49 שנים.
נכנסנו למקום, רצינו לבחור את הטעמים, אבל ראינו רק את המוכר יושב ממורמר.
"איפה כל הטעמים?" שאלנו אותו.
"הכל כאן כבר חמישים שנה", הוא ענה במרמור.
בחרנו את הטעמים, אכלנו בכיף שלנו ואז ניגשנו אל הקופה (בה ישב בנאדם בערך בן 100, פחות ממורמר מהמוכר הקודם).
יוסי: "שנה הבאה אתם תחגגו פה מסיבת 50 שנה לגלידה?"
המוכר הקשיש: "לא, אנחנו חוגגים רק 100"
אופטימי.
_________________________________________________________________________________
פינת הייבושים:
-מישהו (לא זוכר אם זה היה יוסי או תולי) סיפר לי בדיחה.
אני: "המשפט האחרון לא היה משהו, אבל השאר היה דווקא סיפור יפה."
~תולי בא אל נני, האחיין הקטנטן של דנה~
תולי (פותח ידיים לחיבוק): "מי בא לתולי?"
נני: "אף אחד" ~הולך~
_________________________________________________________________________________
השבת שבע ברכות אצל ההורים של דנה היתה טובה.
ממש מוזר לראות את דנה עם פאה וכיסוי ראש.
מחר בע"ה שבע ברכות אצל שאבי.
תמצאו לי כבר עבודה.
שבוע טוב! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
