לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

בצבא עשיתי דברים ונחשפתי למצבים שלא חשבתי שאגיע אליהם מעולם; ניהלתי תרגיל מוטס, הורדתי גופה מקיר, הצלתי בנאדם ממוות דרך הטלפון, טיפלתי במחבלים, עשיתי כלים(!!!) ואפילו הייתי מועמד להיות מצטיין נשיא המדינה ביום העצמאות.

להגיע לכלא? ברור שמגיע לי. תמיד צחקתי על זה שעם כל השטויות שאני עושה אני עוד אגיע לכלא. נעם, שמועד שחרורה הוא 5 ימים בדיוק אחרי מועד שחרורי המקורי, תמיד אמרה לי שאני אארגן לעצמי "דפוק" (עיכוב בעקבות עונש מאסר או עריקות) של 5 ימים כדי שנשתחרר ביחד. מי היה מאמין שאני אצליח לארגן לעצמי 4 שבועות של דפוק? טוב, אם נשיא המדינה יכול להיכנס לכלא על הסטיות שלו, גם המועמד להיות מצטיין הנשיא יכול להיכנס לכלא על הסטיות שלו.

"למה עשית את זה?", שאל אותי השוטר הצבאי בהפתעה.

"בשביל הצחוקים", עניתי לו בלי להביט בעיניו.

"אני לא מבין מה מצחיק פה", הוא היה המום.

"כנראה שהיית צריך להיות שם", הסברתי לו.

ביום חמישי, ה-31.5 למניינם, איליה הודיע לי שהתפנה בשבילי מקום בכלא 6. ארזתי את חפציי שהיו מוכנים מבעוד מועד עפ"י הגבלות ודרישות בית הכלא, חתמתי על טופס יוצא מהיחידה ועליתי על הרכב של עודד, שהסיע אותי צפונה לכיוון עתלית.

"נו, איך הכלא נראה מבחוץ?", אמא המשיכה לחפור לי בטלפון עם שאלות מטופשות. איך כבר יכול להיראות בית כלא? טוב, האמת היא שלא הרבה אנשים זוכים לראות בית כלא מחוץ לגבולות המסך, אבל אני עכשיו ממתין בחוץ עם שלושה טירונים נערי מקא"מ בעיתיים מ"חוות השומר"(שמקבלים בסך הכל 7-8 ימים על אלימות ואלכוהול, ואני על הפיפי הזה מקבל 4 שבועות), צוחק איתם בסבבה ולא מצפה למה שיהיה בעוד כמה דקות, כשאקלט בכלא.

פלאפון, כסף, כרטיסים מגנטיים, בגדים מסוימים, דאודורנט ספריי, נעליים, כרית, סיכות ראש של הכיפה ועוד שלל חפצים לקחו ממני בכניסה וערכו בידוק קפדני עם גלאי מתכות שכל מה שנמצא עליי זה מדי האסיר, מסמכים, בגדים תחתונים, תפילין, כלי רחצה (מסוימים) וטלכרד (שאבא קנה לי במיוחד לכלא, מה שגרם לי להרגיש תאילנדי במיוחד).

*************

"ברוך הבא לבס"כ (בסיס כליאה) 396, אתה בכלא! אתה בסך הכל כלוא!"

396- גימטריא של "גטו", וכשמו כן הוא.

למי שעדיין לא מכיר את המערכת, למשטרה הצבאית בכלל ולתפקיד הדרכת כלואים בפרט, מגיעים בדרך כלל אנשים שלא היו מספיק בכושר בשביל להיות לוחמים, לא מספיק חכמים בשביל להיות בחייל מודיעין ולא מספיק ערסים בשביל תפקיד טכני בחימוש או בחייל האוויר.

מדובר בהאנדרדוגים מושלמים, הרבה הומואים, רוסים שבטח קראו להם "רוסי מסריח" בבית הספר או סתם ילדי כאפות או בנות ששמעו על האופציה לקבל שרוך ירוק וכומתה כחולה ולהגיד לעשרות ערסים מה לעשות- והם, כמובן, קפצו על ההזדמנות.

ההתקלות היחידה שלי עם משטרה צבאית במהלך השירות היתה כשהשתנתי על ניידת משטרה צבאית בתל השומר, ומעבר לכך, אני לא מחבב אותם במיוחד, אבל אין לי איתם איזו בעיה קשה, וגם אין לי בעיה עם מרות ומשמעת. אבל כשאתה מגיע לכלא, סמל בן 22, חצי שנה לפני שחרור, ורב"טית ג'ינג'ית בגובה של הלא-רוצה-להגיד-לכם-מה שלי אומרת לי לסתום את הפה, ולעבור מ"נח" ל"דום" עם רקיעות חזקות על הקרקע (המושג "רקיעות" הוא המושג השנוא ביותר על אסירים בכלא צבאי, וזו השריטה העמוקה ביותר של מפקדי הכלא- רקיעות חזקות ואחידות והרמת קולות בשאגות אדירות ואחידות), פתאום משהו קצת מציק לך.מילא המ"מ (מפקד המחלקה, הקצין) או הרס"פ (רב סמל פלוגתי, אחראי לוגיסטיקה) אומרים לי מה לעשות, כשגם הם יותר קטנים ממני, אבל רב"ט הומו או רב"טית רוסיה? למי מי אתם?!

******************

"אתה שפוט או אל"מ (אסיר ללא משפט)?"- זה משפט ששומעים הרבה כשאתה פוגש את האסירים הראשונים בפלוגה ב', הפלוגה שאליה מגיע כל חייל ביום הראשון שלו. חלק נשארים שם רק ללילה אחד או שני לילות ומיד מועברים לפלוגה הגדולה, פלוגה א', שם הם ממוינים או ל"מחלקת עבודות" או ל"מחלקת משמר". אלו שנשארים בפלוגה ב' הם כאלו שכנראה דפקו עריקות ארוכה מהצבא, אז הם שפוטים להרבה מאוד זמן, או שפשוט הם עדיין לא נשפטו.

רוב האסירים בכלא הצבאי הם עריקים, נפקדים ומשתמטים. בכלא למדתי שיש אנשים שמגיעים להסגיר את עצמם על בסיס קבוע. הם יודעים בדיוק כמה זמן להיות עריקים, באיזה יום ושעה לבוא לכלא להסגיר את עצמם ובצורה כזאת שהם יראו קצין שיפוט מתי שנח להם, ידעו בדיוק אם ואיזה תנאי יופעל להם וכמה ימים על תנאי או בפועל הם יקבלו, ולזה הם נערכים בהתאם. עפ"י הנתונים הללו, הם יודעים כמה זמן הם עתידים לשבת בכלא, באיזו פלוגה ומחלקה כדאי להם להשתבץ ועם אילו מפקדים הם כבר מקומבנים וכדאי לדבר ולהסתדר איתם על תנאים, שיבוצים ותפקידים נוחים יותר בתוך הכלא או מחוצה לו (בעבודות חוץ שאליהם נשלחים חיילים רבים).

אני עברתי לילה אחד בפלוגה ב' ולמחרת העבירו אותי להמשך שיבוץ בפלוגה א', שם שובצתי ל"מחלקת משמר" ומשם התחילה הכליאה האמתית שלי:

נכנסתי למחלקה. המחלקה בנויה מ-5 אוהלים גדולים של 20 מיטות מתקפלות, שני מבני שירותים ומקלחות, ציליה ו-6 עמדות טלפונים ציבוריים (בהם אפשר להשתמש בצורה חופשית, להתקשר אל אנשים בטלכרד או בגוביינה או שיתקשרו אליך).

מהאוהל הראשון יכולתי לראות כמה אסירים שוכבים על המיטות מסתכלים על ה"בשר הטרי" שלי ושל החיילים הנוספים שנקלטו איתי באותה שעה ונכנסו למחלקה.

"יש פה מקום!", צעק אחד האסירים וסימן על המיטה שלידו.

"שהכי חתיך יבוא לישון פה איתנו", צעק זה שלידו.

כמובן שהשתדלתי להתקדם לכיוון האוהל הבא.

"בוא, ג'ינג'י!", הם קראו לי ואני ניסיתי להתעלם. "הם קוראים לך", הפיל אותי אחד הנקלטים ואני נכנסתי אל האוהל.

בצד אחד של האוהל היו שני בחורים דתיים, בצד השני היו כמה רוסים וגרמני אחד עם מבטא כבד, ובאמצע ישבו להם בתנוחת כס-מלכות שני אלו שצעקו לעברי. מסתבר שהם די ניצחו על האוהל, ובעצם על כל המחלקה. הם השפוטים לתקופת המאסר הארוכה ביותר אצלנו, שניהם קרוב ל-200 יום, אחד על עריקות נצחית והשני על סחר בסמים. שאר חברי האוהל הם עוד אסירים שבאו והתחלפו להם מול העיניים כל שבועיים בכמעט חצי שנה שהם יושבים שם בכלא.

הם אמנם במחלקת משמר, אבל הם כבר מזמן הפסיקו לשמור. הם הכי מקומבנים במחלקה. תפסתי מיד מיטה בצד של הדתיים והתחלתי לחתור לקומבינות.

*************

בכלא אתה חייב להיות אינדיבידואליסט וקומבינטור, אבל לשמור על יחסים טובים עם כולם. זה כמו ב"הישרדות".

אתה רוב השעות לא חופשי בעליל. גם כשאתה חופשי אתה לא באמת חופשי, כי יש מצלמות כמעט בכל מקום, רק בניגוד ל"אח הגדול", בכלא אתה מקווה להיות המודח הראשון.

חוץ מהמצלמות, יש גם הרבה "צלמים". צלמים אלו יעני אסירים שהם בעצם משתפי פעולה סמויים עם המודיעין של המשטרה הצבאית. כל דבר שתגיד או תעשה לא במקום- ידווח. אסור לך לספר על מה שאתה עושה באזרחות או בבסיס שלך. אסור לך לכפכף מישהו, להבריח לכלא דברים שאסור להבריח או ללכלך על אחד מאנשי הסגל. יש שם צלמים מקצועיים שלפי דעתי גם עושים חתונות ובר מצוות, ואנשי המודיעין של הכלא מסתובבים חופשי על אזרחי, והאסירים מפחדים מהם ומתחילים לפתח כלפיהם פרנויה כאילו הם הסוכנים האלה מ"מטריקס" שתוך שנייה יכניסו אותך לחדר חקירות לבן וישתילו לך זחל ירוק לתוך הפופיק.

כדי לשרוד בכלא, אתה חייב למצוא לך איזו חבורה. אם אתה אתיופי, רוסי או דרוזי- זה קלי קלות. תמיד יש לך חבורה. אם אתה דוס ג'ינג'י עם משקפיים? זה קצת יותר בעייתי, אבל אני מסתדר בקלות עם כולם, ומיד התבלטתי. גם להתבלט זה חשוב. מיד המפקדים מזהים אותך, לטובה או לרעה. זה יכול לדפוק אותך, אם אתה חייל בעייתי, אבל אם אתה חייל טוב וגם דומיננטי ואסריטיבי- מיד תקבל כל מה שאתה רוצה.

זה לא כמו בטירונות, שאתה מעריך את המפקדים שלך ומחכה שילמדו אותך להיות הכי טוב ומשתדל להראות להם כמה אתה הכי טוב. בכלא אתה לא מעריך את המפקדים שלך ואתה לא שואף להיות חבר שלהם. אתה בסך הכל מקווה להיות דמות עגולה בשירות המסריח שלהם וקצת לעשות להם "שמיח". ככה אתה מתקמבן על שעות שמירה טובות, ככה אתה מקבל תשובה חיובית לכל הבקשות שלך, ואם אתה שומר על הגישה הזאת גם בתוך האוהל, עם החברים שלך- אתה תהיה מקומבן בקלות. ככה יצא שגם "התשמועיסטים" (אותם כלואים ותיקים שהזמינו אותי לאוהל שלהם) התחברו אליי, וגם "הארגון" שזו הקבוצה הדומיננטית והותיקה של "מחלקת עבודות", שמיד קלטו את הסיפור והגישה המשעשעים שלי, ובחרו בי להיות "המוציא לפועל" של הארגון. כל מי שמעצבן אותם- הג'ינג'י ישתין עליו.

*****************

בפן הנאצי, כלא 6 קיבל הרבה נקודות אס.אס. לא סתם המפקד "פיטר" כונה "פיטלר". הרבה מהמפקדים, אם וכאשר אפגוש אותם באזרחות, אשמח להשתין עליהם, או לעשות להם את מה שה"ממזרים" עשו לנאצים שהם לא הרגו, רק במקום צלב קרס, אחרוט להם "מצ" גדול עם המצח, כי אני צריך להיות מציאותי- את המדים שלהם עם הכומתה הכחולה הם לא ילבשו לנצח.

ליד המפקדים אסור לצחוק, לצעוק או לרוץ. כשהם נכנסים-צריך לקבל אותם, בליווי רקיעות. בשבילי הפלוגה מותר ללכת רק צמוד לגדר. סופרים אותנו 4 פעמים ביום, נועלים אותנו בכל מקום, ואל חדר האוכל נכנסים אחרי שהמפקד העמיד אותנו בשלשות ועשה סלקציה מי נכנס ראשון, איפה הוא מתיישב, וכמובן, משגיח שאף אחד לא ידבר חס וחלילה בזמן האוכל, שהוא דל, לא ממש טעים ואוכלים אותו רק עם כף או מזלג. סכינים אסור להכניס לכלא.

חדר כושר כמו בסרטים? לא. כדורסל? הצחקתם אותנו. מיטות קומותיים? אולי כפיות כמו סרדינים בצפיפות של 20 מיטות ומצ'ומקות באוהל בשיא החום עם זבובים, וכמובן שאסור להוריד את המדים. מקלחות וכביסה אפשר לעשות רק בערב, אחרי ה"סגירות".

נייר טואלט צריך להשיג בקומבינה. והחטיפים שמוצעים לך, לא בכל יום כמובן, הם במבה פרפר, במבה נוגט, בפלות וכיפלי בצל, אבל כמובן שרוב האנשים מבזבזים את כסף ה"קנטינה" שלהם על "נובלס" ו"מוסטנג".

אז לאור היותי הדבר שהכי דומה וקרוב ליהודי ניצול שואה בבית הכלא הזה, הצלחתי לשרוד ולהתקמבן בקלות.

חבר שלי סיפר לי שכשהוא היה בכלא, הוא היה גונב את הנייר טואלט לאוהל שלו, וכל מי שרצה לחרבן- היה מביא לו סיגריה. אני פשוט הייתי גונב את הנייר מבית הכנסת. כמה אנשים כבר עושים קקי בשירותים של בית הכנסת? הנייר הזה שלי!

כאחד שלא מעשן, היה לי קל לעשות עסקים על סיגריות. הייתי קונה בקנטינה קופסאות של נובלס ומוסטנג ומקבל תמורתן שלל חטיפים, או דברים נדירים אחרים שאפשר לקבל רק ממי שמקומבן במטבח, כמו למשל שוקולד "חומי", שהפך להיות פריבילגיה מטורפת בפלוגה שלנו.

**************

אז מה עושים כדי להעביר את הזמן בכלא?

-מסרספים.

"לסרספ" זו פעולה סיבוב כובע טמבל על האצבע. היא הגיעה מהמילה "סרס"פ" (סגן רב סמל פלוגתי הידוע כחפשן מקצועי שכל היום מסובב כובעים) והיא אומנות ממכרת. אפשר לשבת שעות וסתם לסובב את הכובע. זה אחד החביבים, גם על טירונים וקורסיסטים, אבל להם יש פחות זמן מאסירים.

-משחקים "ארץ עיר" ופותרים תשבצים.

ביום בו הגעתי למחלקה, נתקלתי בקבוצת אסירים ששיחקו "ארץ עיר" ביחד. הצטרפתי אליהם ועברתי את כולם בנקודות תוך כמה דקות. מיד הם קלטו שאני קצת הרבה יותר חכם מהם ונטשו את המשחק.

מהצד עמד ג'ואי, האלוף ללא עוררין של הכלא ב"ארץ עיר".

ובכן, אחרי שעברנו בקרוב ראש בראש את כל האותיות בעברית, ספרנו את הנקודות וגילינו שניצחתי בהפרש של כ-20 נקודות. הו, יה!

-מפסלים ב"סינטבון".

סינטבון זה סוג של סבון בצורה פלסטלינה שעושים איתו כביסה ביד.

הותיקים של הכלא, כאלה שיושבים כבר מעל 100 יום והתחילו להתלהב מכל דבר שמעביר להם קצת את הזמן, נהנים מאוד לפסל דברים בסינטבון. הם מפסלים דובים, פרחים ואפילו אייפונים. לחבריי הפזמניקים ארגנתי ערכת עטים צבעוניים מאחותי, על מנת שיוכלו לצבוע את היצירות שפיסלו, והם התרגשו מזה כאילו נתתי להם מיליון דולר.

בדומה לסינטבון, יש גם יצירת שרשראות עם כפתורים של מדים וחוטים דקים.

-גוגואים.

אף אחד (שידוע לי) לא חשב על זה לפניי, אבל כשאני ראיתי שמגישים בחדר האוכל משמשים לקינוח, ישר נורה האירה מעל ראשי ובעיניי ברקו סימני דולר.

אספתי את ה"גוגואים" מכל השולחנות, הצבתי כוסות וכובעים במחלקה והתחלנו לצלוף למטרות כעונג שבת של ממש.

-ספרים ובית כנסת.

אחרי שסיימתי את הספרים של אתגר קרת ושגנבו לי את הספר של הרלן קובן, התפניתי אך ורק ללימודי קודש של מסילת ישרים, פרקי אבות ו"בגן האמונה".

"בית המדרש" שלנו היה פתוח כ-3 שעות ביום, בו שרצתי הרבה, למדנו שיעורים, ראינו קלטות של רבנים וכמובן התפללנו בכוונה רבה.

לא סתם אומרים שהצבא מחזק מבחינה רוחנית. באמת שתפילות של אסירים בכלא הן קורעות שמיים לא פחות (ואולי אפילו יותר) מהתפילות שהיו לי בין הביינישים בישיבת "מרכז הרב".

************

חידה:

מה הקשר בין מילואמניק בן 30 יוצא סיירת "יהלום" של הנדסה קרבית, רוסי שלא יודע כמעט עברית שנוטל ואליום בשביל להירגע, רמלאי שמנמן שהרביץ למפקד הפלוגה, עתודאי עם נטיות אובדניות, בחור שהצית בדואי בשביל השעשוע ואתיופי עם כנות ויראת השמיים מהגדולות ביותר שראיתי בחיי?

התשובה היא, שכולם זכו לכך שאני אשמור עליהם ב"אגף".

"האגף" זה המקום שאף אחד לא רוצה להגיע אליו. "אגף הבודדים", הלא הוא הצינוק של כלא 6.

אל האגף אתה מגיע בדרך כלל קשור באזיקים בידיים וברגליים בצורת "בננה", שם אתה יושב בחדר מסריח עם אסלה (בדרך כלל מוקפת בשלולית שתן וללא קרש), כיור ומיטה מצחינה. שם מוציאים ממך את החגורה, את השרוכים וכל דרך שאתה עלול בטעות להתאבד איתו או לפגוע איתו במישהו, שם יש מצלמה שמסתכלת עליך 24\7 ושומר, שהוא גם כלוא ממחלקת משמר, שמתחלף כל 4 שעות ונמצא שם ביחד איתך כדי שלא תשתגע יותר מדי.

אם הגעת למקום הזה- כנראה שעשית משהו ממש ממש לא ראוי.

אם הגעת לשמור על אחד כזה שנמצא באגף (במקום לשמור במגדל שמירה עם בריזה טובה וחבר מהמחלקה שמדבר איתך ומעביר איתך צחוקים 4 שעות)- כנראה שסתם דפקו אותך.

אני הייתי מרחק של חצי דקה מלעוף לאגף בצורת בננה, ביום הראשון בו היה לי קטע מלוכלך עם "פיטלר" שתקע אותי על מגדל השמירה בשיא החום, בלי מים ובלי שותף, ועיכב לי את השמירה בעוד שעה וחצי.

חתכתי לו מהמגדל, קיללתי אותו ואת המגדל, התעלמתי מהקריאות לו ומכך שהוא חסם אותי, איימתי עליו וצעקתי עליו ועל הסמל, עד שקלטתי שהוא והסמל תופסים אותי, נראים מאוד עצבניים ומסביב כל האסירים תלויים על הגדר כמו קופים, ממש כמו בסרטים, כשיש תגרות בכלא. עצרתי את עצמי, הלכתי הצידה והקשבתי לשטיפה של הסמל שיצא עליי ומנה בפניי את מספר העבירות שעשיתי ואת מספר טפסי התלונה שהוא הולך להגיש למ"פ (מפקד הפלוגה) כדי להוסיף לי עוד ימים בפועל לתקופת המאסר. הוא אמר לי שהוא עוד שנייה אזק אותי וזרק אותי בצורת "בננה" לאגף.

באותו יום הייתי עצבני מאוד וחיכיתי למשפט שלי שאמור להתקיים בערב. ובאמת בערב, אחד המפקדים ניגש אליי וקרא בשם שלי. הייתי כבר דרוך לעמוד למשפט, אבל אז הוא אמר לי שהוא בסך הכל צריך להעלות אותי לשמירה ב"אגף".

באותו הרגע רציתי לנשק אותו, כי ידעתי שזה אומר שמשפט אני כבר לא אקבל, למרות שידעתי שעכשיו נגזר עליי לשמור במקום האפל ההוא שכולם מפחדים להגיע אליו או לשמור בו, כי הוא מאיים ומדכא ומלא בטיפוסים בעיתיים ואובדניים.

אחרי כמה ימים של שמירות באגף הבנתי שהאנשים שם שרוטים במיוחד, אבל גם יכולתי להבין את הראש שלהם. עם כולם דיברתי, על ההתנהגות הברוטאלית שלהם, על הבעיות הפסיכולוגיות שלהם, על כך שאני לא אתן להם להתאבד (לא במשמרת שלי!) כי אני כבר הורדתי גופה של בנאדם במהלך השירות שלי מהקיר, ותודה, אבל הספיק לי.

אבל הכי אהבתי לשמור על האתיופי המאמין והכנה ההוא, שדיבר איתי רק על כמה שהוא מאמין שהוא הגיע לכלא מתוך שליחות ועל כך שיש צדק בעולם ושאלוקים מכתיב את כל הדברים. הוא נחשב לבנאדם הכי מופרע בכלא 6, אבל מה שהוביל אותו לתואר הזה זה בסך הכל הכנות שלו. הוא לא קונה את עניין המרות והדיסטאנס עם ילדים בגילו. הוא אמר בפרצוף למפקדת מה שהוא חושב עליה, וקרא לסמלת דרדסית, ואמר למ"מ (מפקדת המחלקה) שיש לה עיניים יפות אבל פרצוף והתנהגות של מכשפה מכוערת ושפלה, ולמ"פ הוא אמר שמעבר להיותו הומו, הוא גם פסיכי עם קבלות שמבייש את משפחת הכהונה שהוא הגיע ממנה, שיורד לתחתית של השפל ותקוע בתפקיד שבו הוא נהנה להשפיל חיילים אחרים, ושהוא "אפס מאופס".

את כל זה שמעתי אותו אומר בצורה רגועה ובנחת אל מול פניהם המשתוממות של כל הסגל שלא ידע איך להגיב אליו. הם חיכו שהוא יצעק, ירביץ או יקלל, עמדו שם עם דפים ועט כדי לבנות עליו אליבי ולהשאיר אותו נמק באגף הבידוד, אבל לא. הוא אמר הכל בנחת ובכנות, ואני התאפקתי לא להגיד להם "וואללה, אני מסכים איתו", כי רציתי לסיים את השמירה ולצאת מהאגף, ולא להיות תקוע שם ביחד איתו במשך שבועיים.

"תגיד", שאלתי אותו, "למרות שאנחנו יודעים שהכל שליחות ושה' מכוון את הכל, זה לא מחרפן אותך חוסר הודאות הזה, שאין לך מושג לעוד כמה זמן אתה נשאר פה בחדר המסריח הזה?"

"למה יוסף כמה זמן הוא ישב בבור האסורים?", הוא ענה לי בלי להתבלבל, "גלעד שליט ידע מה יהיה איתו?"

"לא", לא היו לי מילים להוסיף.

"אז יש לי זכות דיבור בכלל?"

****************

התחברתי עם הרבה אנשים בכלא. היו שם כמה מהבסיס שלי, את חלקם הכרתי עוד קודם, חלק נכנסו על שימוש בסמים. הרבה עריקים, הרבה מהם בחימוש (מי רוצה להיות בחימוש?) ובבסיס הובלה. אתיופים, דרוזים ורוסים שורצים בכל פינה. היה שם עוד חובש שסמל הקורס שלו היה צוקרמן, שעשינו ביחד מלחמת קקי בקורס החובשים. היו שניים מהשכונה שלי, אחד מהם זיהה אותי ואמר שהיינו משחקים תופסת בשכונה כשהיינו קטנים. היה אחד מהנבחרת הבוגרת של הפועל באר שבע, היו כמה תל אביבים, הרבה רמלאים ויבנאים, בלי סוף מגב"ניקים לוחמי כפיר, כמה משתמטים ולא מעט נערי מקא"מ מתחלפים שנכנסים לכלא לתקופות קצרות ומקווים לחזור לבסיס ולסיים את הטירונות הבאה שלהם.

בסופו של דבר, עם כולם אתה מוצא מכנה משותף, כולם מנסים להעביר בסבבה את הכליאה, אין ריבים כמעט, מתעלמים מעניין ה"צלמים", מעבירים צחוקים, משחקים ושיחות משותפות ביחד, ובסופו של יום, כולם הולכים לפי השיטה שכתובה כמעט בכל פינה במחלקה ובעמדות השמירה "אם לפה הגעת סימן שטעית, אל תבכה כמו תינוק על טעויות שכמו גבר עשית":

אני: "מאיפה אתה?"

זוהר: "אילת- אין יום ללא תורה"

אני: "אין יום ללא תועבה, אם כבר..."

שון: "אתה סוגרת שבת, המפקדת?"

המפקדת: "כמובן"

שון: "מגיע לך!"

~עומדים בתור לתפילה~

אסיר: "המפקד, אני אתפלל לרפואתך"

המפקד (ההומו): "איזו רפואה בדיוק?"

אסיר: "רפואת הנפש, המפקד."

אני: "שי, אני רואה שאתה ממש שקוע בספר"

שי: "כן, זה הספר השני שאני קורא בחיים שלי ו-וואללה, הסופרת הזאת כותבת אחושרמוטה!"

אני: "המפקד, מה ההבדל בין "שלילי" ו"שלילי בזנטי" שאתה תמיד עונה לנו כשאנחנו שואלים אותך שאלות?"

המפקד: "שלילי בזנטי זה שלילי-מה-נראה-לך-בכלל-שאתה-שואל-את-השאלה-הזאת?!"

אני: "זה אומר שעל "שלילי" אני יכול להטיל וטו?"

המפקד: "שלילי בזנטי!"

המשק"ית חינוך: "כשאתה שוטף כלים, אתה סוגר את הברז כשאתה משפשף את הצלחת?"

אני: "אני לא שוטף כלים"

המש"קית: "אבל כשאתה שוטף כלים"

אני: "בחיים לא שטפתי כלים בבית"
המש"קית: "למה לא?"

אני: "כי אני זכר!"

המש"קית: "בואנה, מה שאתה אומר בעצם זה שכל מה שאישה צריכה לעשות כל היום זה לשטוף כלים?!"

אני: "מה פתאום! אתן צריכות גם לכבס ולבשל ולהעביר וויש..."

~שני אסירים מתווכחים כמה דקות אם מרדף משטרתי זה משהו חוקי בארץ או לא חוקי~

זוהר (אחד שכל היום מדבר רק דברי תורה): "אני אגיד לכם מה"

אנדריי: "מה?"

זוהר: "משה רבינו זו אתה גימטריא של מנהיגות, נכון?"

אנדריי: "נגיד"

זוהר: "אז זהו, תראה איזה יופי זה, משה רבינו היה מנהיג, וזה היה מיועד לו כבר בשם שלו"

אנדריי (בעצבים): "אנחנו מדברים איתך על מרדף משטרתי ואתה מדבר איתנו על משה רבינו, מה הקשר בין מחט לתחת??!"

~אחד העצירים באגף מגלה שאנחנו לא משתפים איתו פעולה בניסיון התאבדות שלו וחוזר לישון, ואנחנו ממשיכים לדבר ולצחוק~

האובדני: "נו, שקט, תנו לישון!"

כליפא: "לא רצית להתאבד?"

אריאל (פונה למפקד): "בוקר טוב, המפקד, רוצה להשלים לנו מניין, צדיק?"

אני: "הוא לא צדיק, הוא מם-צדיק!"

*****************

נקודות שיא:

-בלילה הראשון שלי נכנסתי לבדוק את המקלחות. התקלחתי שם עם עוד חמישה אתיופים שאני לא מכיר, מה שקצת הרתיע אותי, כי הרגשתי כבש בין להקה של זאבים.

ואז הפלתי את הסבון...

-אם הייתי שומע את אחד מהטלפונים הציבוריים מצלצל, הייתי עונה "כלא 6 שלום, מדבר יחזקאל, במה אוכל לעזור?" או "כלא שש, אל תתייאש!". הדבר ממש הצחיק את חבריי המחלקה והם אימצו את זה.

-עוד משהו שנתפס היה הכינוי שלי- "פיפי". אם תתקשרו לאחד הטלפונים במחלקת משמרת של כלא 6, מיד אחרי שתשמעו "כלא 6 שלום, מדבר ****, במה אוכל לעזור?" ותבקשו את "פיפי", יגידו לכם "הג'ינג'י? הוא השתחרר כבר. נסו ותיווכחו.

-השגתי פטור מחשיפה לשמש, פטור 7 שעות שינה רצופות בלילה ואת השמירות בשעות הכי טובות.

-למדתי לעשות כביסה ביד.

-נכנסתי שוב חזק לקטע של לימוד תורה קבוע והקפדה על תפילה מלאה ובמניין, במקום תפילה ביחיד ובזריז.

-אם עד היום, ב"ברכות השחר" כיוונתי הכי הרבה בברכת "שלא עשני אישה", נראה לי שעכשיו אתחיל לכוון יותר בברכת "ברוך מתיר אסורים".

-לפני שנכנסתי לכלא אמא שלי נדנדה לי שאקח איתי שעון. אמרתי לה שאם פייסבוק, פלאפון וטלוויזיה אין לי- אני לא רוצה ולא צריך שום דבר שקשור לטכנולוגיה. במיוחד לא שעון. אמרתי לה שזה יפריע לנופש שלי.

זה שלא לקחתי איתי שעון, ושהקפדתי לא לשאול, לא לדעת ולא להתעניין במה השעה, זה העביר לי מהר מאוד את הזמן, תרם להרגשה הכללית של ה"קמאפינג" שאני נמצא בו, ועזר לי בתחושה ש"הכל זמני, עוד קצת ואני בחוץ".

-הפייסבוק ושוקי חגגו:

ואז שוקי פתח את הקבוצה "חזקוש עדיין חי":

וזה לא שהיה יותר מדי קשה, אבל גם לא היה קל. אם אני צריך להגדיר את התקופה בכלא במילה אחת, אני אגיד "חווייתית". התחושה הכללית שלי היא שנהנתי ושהיה שווה כל טיפה (במיוחד הטיפות האחרונות, על החומה של הכלא מבחוץ).

שיהיה שבוע טוב, נבלות!