לפני הצבא, מעולם לא הסתפרתי קצוץ. למעשה, תמיד נשאר איזה פוני לבלורית
או שביל בצד. הרכבתי משקפיים במספר גבוה, שקלתי 46 וסבלתי ממיגרנות כרוניות.
לפני הצבא, לא ידעתי שום דבר על המערכת הצבאית. לא הכרתי דרגות, לא
הכרתי חיילות, לא הכרתי תפקידים, ולא חשבתי שתל אביבי בפרופיל 45 יכול להגיע לבסיס
אחר חוץ מהקרייה.
לפני הצבא, הייתי רק במסגרות דתיות. בית ספר, ישיבה תיכונית, בני
עקיבא וישיבה גבוהה. רוב חבריי היו אשכנזים משכילים כאלה, לא ידעתי מה זה
פריפרייה, לא ידעתי מה זה ערסים או רוסים, לא עבדתי או חייתי עם נשים שאינן בנות
משפחה.
לפני הצבא, שתיתי אך ורק קריסטל ענבים. אכלתי אוכל מאוד ספציפי, ואת
הסנדוויץ' עם השוקולד שהייתי אוכל בכל יום, אמא היתה מכינה לי, כי אפילו למרוח
סנדוויץ' לא ידעתי (רק להוריד ממנו את הקשה).
ואז, ב-17.12.2009, נר שישי של חנוכה, התגייסתי...
פגשתי בבקו"ם את החבר'ה שהולכים לעבור איתי טירונות וקורס
חובשים. כבר הצלחתי לבחור בקפידה את החבר'ה האיכותיים: אלה שזורמים איתי על בדיחות
קקי.
המפקדת העלתה אותנו לאוטובוס והורידה אותנו במתקן האימונים של
בה"ד 10 בצריפין. שם אכלנו ארוחת ערב, לא לפני שהדלקתי בפניי כולם נרות
חנוכה. הקצינה שלנו סיפרה לי אחרי הטירונות שבאותו הרגע היא רצתה לעבור לגור איתי
בדרום הר-חברון ולעשות לי ח"י ילדים.
טירונות ג'ובניקית של שבועיים וחצי, צחוקים ודאחקות. אוהלים בשיא הקור
והגשם.
בסוף הטירונות, בהשבעה, המפקדת העניקה לי את תג היחידה שלה כאות
"המוביל החברתי" של המחלקה. אני יכול לכתוב את זה בקורות החיים שלי
ולהצטרף למפלגה של יאיר לפיד!
ישר מהטירונות ב"מסע פילים" הועברנו אל בה"ד 10 עצמו להתחיל
את קורס החובשים. מפקדים חדשים, קצין חדש, חדרים חדשים, זמנים חדשים, קריעת תחת.
המחלקה התגבשה מאוד. הבנתי שאני משחק תפקיד חשוב של אחד שמגשר בין
כולם ומצחיק את כולם. המצאנו שפה חדשה לקורס, עשינו הרבה שטויות.
זה הגיע למצב שבו צוקרמן ואני עשינו מלחמת קקי במגורים.
את הקורס סיימתי בהצטיינות. המפקד נתן לי את סיכת החובש שלו כאות
הערכה חברתית (נו, יאיר, תכניס אותי לרשימה שלך! מהפכה חברתית בדרך!) וכעבור כמה
ימים קיבלתי את השיבוץ המפתיע: חייל האוויר.
הגענו כל החבר'ה הזולגים לימ"מ ושם קיבלנו את מדי חייל האוויר
ושובצנו לבסיסים. עתליה ואני קיבלנו את בסיס תל-נוף.
אמרו לנו שזו חרא של מרפאה ושהמצב של החובשים שם על הפנים, אבל אני
הייתי אופטימי.
בסיס חדש, חברים חדשים, שפה חדשה, חוויות חדשות.
כשהגעתי לתל-נוף, פתאום הכרתי את החברה הישראלית באמת על כל גווניה.
בחייל האוויר בכלל ובבסיס שלנו בפרט, אפשר למצוא באמת את כל סוגי האנשים בצבא:
מצד אחד- אנשי צוות אוויר, לוחמים, טייסים, נווטים, לוחמי 669, יחידת
לוחמה אלקטרונית, אנשי מודיעין אוויר, בקרת ופיקוח אוויר, עתודאים וכל
הפקמ"ציות ומש"קיות המודיעין האשכנזיות, ומצד שני- ימבה של טכנאים
ומכונאים, אנשי תחזוקה, אנשי פריפרייה, חלק הנדסאים חלק בלי בגרות, חלק עשו
י"ג ו-י"ד וחלק למדו קורס טכני, פקידים, טבחים, נהגים, המון נגדים
ואזרחים עובדי צה"ל, אנשי בינוי ומקצועות כפיים. מזרחים, רוסים, אתיופים וכל
אלה שבגדול, לא הכרתי מעולם.
 
ואת כולם אהבתי, ועם כולם מצאתי שפה משותפת. ועם כולם העברתי
חוויות, והכרתי אנשים מדהימים, במרפאה ומחוצה לה. והתחלתי להיפתח ולהכיר עוד
דברים:
לראשונה בחיי יצאתי למועדון, למדתי לשחק שש-בש, טניס וגיטר-הירו,
חזרתי לראות כדורגל ולשחק מונופול והתחלתי לחבב מוזיקה מזרחית.
הכרתי בנות ולמדתי איך לכבס ביד, איך לעשות כלים ואפילו איך לבשל!
הכרתי חלקים בארץ שלא הכרתי בזכות ההכרות עם האנשים ובזכות הנסיעות
הרבות באוטובוסים וברכבות, שגרמו לי לאהוב את תא השירותים של הנכים ברכבת וליצור
חוויות מעניינות כמו כתיבת שיר ברכבת עם מישהו שאני לא מכיר וריב קולני עם סודנים
באוטובוס.
באיזה ערב אחד, שישבתי עם כורדי, פרסי, עיראקי, רוסי ובדואי ושתינו
ביחד ערק, פתאום הבנתי את המשמעות של המושג "כור- היתוך".
אז כן, כמובן שגם עשיתי הרבה שטויות.
חברים ניצלו את החכמה והביטחון שלי כדי שאעשה בשבילם "עבודות
מודיעין" כדי לגלות פרטים על בנות מהבסיס. המפקדת שלנו לא אהבה שזה הגיע למצב
שבו הרבה תמונות של אחיינית שלה היו על המחשב הנייד שלנו, אבל היא החליקה על זה.
היא גם לא אהבה שתוך כדי העבודה אני (לפעמים) מטפל באנשים כשעל כתפי
בובה של תרנגולת בשם "פנחס" או שאני קופץ לאירועי חירום (מפנה למיון
חיילת שנפלה ממטוס) כשאני לבוש כמו ליצן, אבל גם על זה היא החליקה.
היא לא אהבה את השפה שלנו, את השטויות שלנו ואת זה שבמשך 9 חודשים
גידלנו מעדן שוקולד על השולחן בחדר, אבל גם על זה היא החליקה.
היא לא אהבה שאנחנו גונבים אוכל מהמטבח ומבשלים בכלים שאסור להשתמש
בהם בצבא, אבל היא החליקה על זה.
היא גם לא אהבה את זה שעשינו קקי על הגג של המרפאה והשתנו בכל מיני
מקומות יצירתיים (כמובן שהיא לא ידעה שחלק מהמקומות היו גם הרכב שלה והמשרד שלה,
חלקם כמובן מתוך שכרות.. בכל זאת, ב-3 השנים האחרונות שתיתי יותר בבסיס מאשר בבית),
אבל היא החליקה על זה.
היא לא אהבה שאני עושה קומבינות לכל הבסיס ומסייע להם בזיוף פטורים
רפואיים, אבל גם על זה היא החליקה.
עד שהגיע הקש ששבר את גבה וגרם לה להכניס אותי לכלא 6 ל-30 יום, לפסול
מקצוע ולהעביר אותי בחודשים האחרונים של השירות לתפקיד של שבוע-שבוע במטבח.
ובכל זאת, חוץ משטויות (או תוך כדי השטויות) גם עברתי חוויות צבאיות
ומבצעיות לגמרי.
הרווחתי סיכות, יצאתי לטיולים, סיורים והשתלמויות. השתלמות נט"ן
(ניידת טיפול נמרץ) במד"א, אבט"ש בבקעת הירדן, אימוני חירום עם מדריכים
(דין והפלס מהקורס) ומילואימניקים, קורס חובשים תעופתיים וסיומו כמצטיין הקורס.
סרבתי לצאת לקצונה, התקדמתי בתפקידים להיות מפקד צוות במרפאה והייתי
מועמד להיות מצטיין נשיא המדינה ביום העצמאות האחרון.
השתתפתי במבצע "רוחות שמיים" עם משט "המרמרה",
לקחתי חלק במבצע "עמוד ענן". סייעתי בארגון הלוויה של הרוגי "אסון
היסעור".
טסתי על קרנף!
בשליחות מבצעית, לראשונה בחיי חיללתי שבת והורתי על נסיעה עם האמבולנס
באור אדום.
פינינו וטיפלנו בפצועים בכל מיני דרגות, כולל קטיעות, התחשמלויות,
כוויות ואירועי לב. חילצתי עם 669, הייתי ראש צוות בנחיתת חירום של אף-15 בוער,
הצלתי חיים של בנאדם דרך הטלפון ולצערי ראיתי גם בנאדם מת ולא יכולתי להציל אותו.
שיאי השיאים היו לשבת לכוס קפה עם הקרפ"ר (קצין הרפואה הראשי)
ב-1 בלילה בנמל אשדוד, ולעשות למפקד חייל האוויר "קרניים" בתמונה.
למדתי לחיות עם הבנות ורכשתי חברים לחיים, איתם עשיתי הרבה שטויות,
עברתי הרבה חוויות ובילינו בהרבה מקומות.
השינוי שחל בי היה בהרבה גם פיזי.
אני הרבה יותר בריא ממה שהייתי. הפסקתי לשתות רק מיץ ענבים והתחלתי
לשתות בעיקר מים, וגם הרבה שוקו ותה. בעקבות "פיסורה" בישבן, היציאות
שלי השתנו לגמרי והפסקתי לעשות כל יום קקי ט"ש. בעזרת הסיפור הזה ובזכות
דיאטת ההשמנה, ההתקדמות בתחום הבישול שקיבלתי על עצמי וחדר הכושר שהתחלתי לעשות
בשנה (פלוס) האחרונה- עליתי 7 קילו ואני מרגיש הרבה יותר בריא.
חוץ מזה, גם הסרתי משקפיים בלייזר והוצאתי פטור זקן, כך שיש הרבה
שינויים פיזיים.
*************
לא יודע אם הצבא עשה ממני בנאדם, אבל נהנתי מכל רגע, אני מת על הצבא
והבסיס והחברים שרכשתי שם. אני שמח שכמעט כל אירוע תועד בבלוג ואוכל להתרפק על
הרגעים ולהמשיך לספר לכם עוד חוויות שלא יכולתי לספר עליהם קודם.
אלו היו 3 שנים (פלוס דפוק קטן) נפלאות, ואני מקווה גם באזרחות יהיה
ככה! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
