"יש לי מתנה שתעיף לך את התחת!",
אמר לי מני, ועל הכיסא שלי בכיתה חיכתה האריזה עם ההפתעה הבאה:
מני מכיר אותי, הוא יודע שבדיחות שירותים זה כוס הקפה שלי.
"סוף כל סוף נוכל לשבת ביחד על כוס קפה", הוא אמר.
בקרוב פסח, צריך להתחיל להגעיל כלים. מעניין איך אפשר להגעיל ספל
בצורת אסלה. אני מניח שיש לה סף גועל גבוה מהרגיל.
_________________________________________________________________________
נסענו בשבוע שעבר לבה"ד חייל הים בחיפה לטקס סיום קורס חובלים של
אטיאס.
כשהגענו לרכבת, גיליתי שיש לי הנחת סטודנט בנסיעה. צחקתי על אביה,
הבייניש, שסוף כל סוף אני יכול לעקוץ קצת על חשבונו. ואז הוא קיבל כרטיס חינם, כי
הוא עדיין במסלול של ההסדר. קיבלתי זבביר.
עלינו על הרכבת לחיפה. עבור קרני זו היתה התרגשות גדולה ביותר, כי הוא
מעולם לא היה בחיפה.
מבחינתי זה דווקא לא היה מרגש, כי כבר הייתי פעם אחת בחיים שלי בחיפה,
כשחזרתי מהכלא הצבאי דרך תחנת חוף הכרמל.
מצחיק שאחד החברים מהחבורה מסיים קורס חובלים בחיפה והשני משתחרר
מהכלא בחיפה.
בנסיעה דיברנו על כך שיש הרבה מאוד מדרגות בגנים הבהאיים בחיפה. עשינו
התערבות זריזה על מספר המדרגות שבגנים, למרות שאני מעולם לא הייתי שם ונריה היה שם
בגיל 11 בערך.
אחרי שבדקנו בויקיפדיה, גילינו שאני הפסדתי באיזה 100 מדרגות, ונריה
העריך אולי חצי מהמדרגות שיש שם באמת.
אני: "טוב, מעולם לא הייתי שם, אז אין לי שום אומדן"
נריה: "אני הייתי שם בגיל 11, אז הערכתי לא נכון"
אני: "אולי הוסיפו מדרגות מאז הפעם האחרונה שהיית שם"
נריה: "אולי זה בגלל שהכפלתי מאז את הגיל שלי, אז הערכתי את זה
בחצי"
אני: "אם ככה, היית צריך להעריך את זה פי שתיים ולא חצי!"
הגענו לחיפה. מתוך אינסטינקט, אירה זרקה את כרטיס הרכבת שלה לפח
המחזור, למרות שזה היה כרטיס הלוך ושוב. כמו סטודנטים אמיתיים, התחלנו לחפון
ולפשפש בתוך הפח כדי למצוא את הכרטיס ולא לקנות חלילה כרטיס חדש.
הצלחנו במשימה והלכנו לכיוון בה"ד חייל הים.
הבה"ד היה לבנבן וחגיגי לרגל המאורע החשוב שאליו הגיע גם
הרמטכ"ל והיה מגיע שר הביטחון אם לא היה לו כמעט באותו זמן מסיבת שחרור
מצה"ל (בטח הוא היה באס"ק מטורף... להשתחרר מצה"ל בפעם השלישית
בערך, אחרי שהיה החייל המעוטר ביותר, במקומו הייתי משתין על כולם).
ישבנו בקהל רחבת המסדרים והשתדלנו לא לעשות יותר מדי בלאגן, כי ראינו
שהרס"רים שם רציניים מדי ומוציאים החוצה את אלו שצועקים ומריעים.
בשלב כלשהו של הטקס אטיאס צעד לידינו, והתחלנו להריע לו. הרס"ר
הקרוב אלינו הבחין בנו, התקדם בעצבים אל עבר מיכל והעביר אותה לשבת במקום אחר. טוב
שהוא לא העמיד אותה בפינה. וטוב שהוא לא תפס את היחידה שם שלא עשתה צבא, זו היתה
ההזדמנות היחידה בחיים שלה להיענש ע"י רס"ר בצבא, וגם את ההזדמנות הזאת
היא לא פספסה.
אטיאס זכה להיות אחד משלושת מצטייני הקורס, שזה חתיכת הישג, ובני גנץ
נגע בו, אז תקנאו!
_________________________________________________________________________
~עוברים ליד מבנה
שומם ומפחיד~
קרני: "המקום
הזה רדוף רוחות, בדוק"
אני: "לא נכון,
זו נגרייה"
קרני: "זו
נגרייה רדופה ברוחות"
אני: "לא נכון,
הנגרייה פעילה, עובדים בה כל יום"
קרני: "הרוחות
עובדים בה כל יום!"
~עוברים ליד איש
עם מעיל בז' ארוך, משקפיים, שפם ומקטרת~
אני: "הוא
בלש, בדוק!"
_________________________________________________________________________
ב-1.1, לרגל השנה האזרחית החדשה, התקיימה בעבודה של אבא שלי סעודה
חגיגית. את השאריות (בערך טון של אוכל) אף אחד לא רצה לשמור, אז אבא התנדב לקחת את
זה הביתה כדי לפוצץ את המקרר.
ביום הראשון שמחנו ואכלנו מכל התבשילים והמאכלים הטעימים. למחרת גם
התחרענו עליהם. ביום השני חתכ'ת קובה פה, חתכת' סמבוסק שם. ביום הרביעי האורז יצא
לי מכל החורים, כולל החור שבין העכוזים. ביום החמישי חלמתי כבר על סיגרים ממולאים
שרודפים אחריי. בשבוע שלאחר מכן סירבתי לפתוח את המקרר, פחדתי בטעות לראות או
להריח אותם.
אבא המשיך לאכול אותם. כל פעם חימם במיקרו ואכל. ערב אחרי ערב, שבוע
אחרי שבוע, חודש אחרי חודש.
"היום זה יום היסטורי", אבא הכריז אחרי הכשרת המטבח לפסח,
"היום סיימנו את האוכל שקיבלתי בעבודה... אחרי משהו כמו ריבעון."
אני אומר לכם, רק בשביל זה היה שווה לצאת ממצרים!
**************
_________________________________________________________________________
יש לנו קטע כזה, בקבוצה של הלימודים, לחפור עם בדיחות קרש לא מצחיקות:
הכל טוב ויפה, עד שיום אחד מנהל המגמה שלנו, מיכאל, שלח לנו את שיעורי
הבית בהודעה בקבוצת הלימודים. שיעורי הבית סבבו סביב פרסומת למזגן תדיראן, ובדיחות
הקרש שלנו לא איחרו לבוא, רק שהפעם היו גם השלכות למעשים שלנו:
אז קיבלתי עונש לעשות פרסומת עם הקצנת תוצאה שלילית עם בעיטה לביצים
של פינגווין, וזו התוצאה:
מיכאל ניתח את המודעה שלי בכיתה ואמר לי איפה לשפר אותה. את המודעות
שעשיתי לתדיראן הוא זרק לפח (או כמו שאנחנו קוראים לזה אצלנו "בית קברות
לרעיונות").
לפחות את הפוסטים שלי אני יכול להעלות בלי ניתוחים וביקורות. ושמישהו
ינסה לעצור אותי!
המשך שבוע נעים, ואל תרוצו מרתונים! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
