בואנה, אתם לא קולטים איזה עולם קטן!
נסעתי לבית של נריה בפתח תקווה. על הדרך, אבא ביקש שאעבור בבית של
סבא, להחזיר לו את המטען שהוא שכח אצלנו בפסח, למרות שלא הייתי בטוח בדיוק איך
מגיעים מהבית של הראשון לביתו של השני.
אז מה מתברר? הבית של נריה הוא במרחק של פחות ממאה מטרים מהבית של
סבא. וזה לא הכל! בדיוק ביניהם, על הצומת, נמצאת הפיצה של יוסי, חברי מהמרפאה.
זה כל כך מדהים שזה גורם לי לחשוב... למה לעזאזל כולם גרים בפתח
תקווה??? למה, אלוקים אדירים??? למה??? אבינו שבשמיים, רחם עליהם! רחם על הנשמות
הטהורות שלהם! במה עווינו ובמה פשענו שנגזר על כולנו להתנקז בסופו של דבר אל העיר
הזאת???
*************
ובכן,
את ליל הסדר חגגנו בבית עם סבא וסבתא ועם המשפחה של דנה (גיסתי).
המשפחה של דנה הם תימנים, אז זה קצת איזן את המגה-פולניות-פתח-תקוואית
שהתנוססה בחלל החדר.
~סבא רואה צלחת עם כל הקליפות של תפוחי האדמה שהנחנו על השולחן~
סבא: "ממתי נוהגים לאכול
חוץ מתפוחי אדמה גם קליפות של תפוחי אדמה?"
אני: "זה מנהג יהודי פולין."
סבתא: "בתקופה שלנו אף אחת לא רצתה שישדכו לה ניצול שואה... ממש
התרחקנו מהם, כי הם היו עניים ומסכנים וכאלה בכיינים"
אני: "איזה מפונקים...קצת שכול אז בוכים?!"
***************
תובנות חג וחול המועד:
_________________________________________________________________________________________________________
פינת הפאדיחה
עוד לפני שנרשמתי ללימודי הקופי, שוקי לקח אותי לסדנאות כתיבה יצירתית
ב-ACC, שם נדלקתי על המקום
והחלטתי שאלמד בו.
באחד המפגשים, הכרתי קופירייטר מוכשר בשם ליאור, ואפרופו העולם הקטן
שדיברתי עליו בתחילת הפוסט- גילינו שעד גיל 7 הוא גדל ממש באותה דירה בה אני גר כל
חיי (למעט חודשיי הראשונים בפתח תקווה המקוללת).
בשבוע שעבר הוא העלה פוסט לפייסבוק: "יושב עם הגיטרה בחדר בו
גדלתי. מתחיל לנגן HEY JUDE. אמא מחייכת בעיניים רטובות. מתעורר. חלום עצוב..."
שאלתי אותו בתגובה אם החדר שהוא מדבר עליו זה החדר בדירה בפרי מגדים
(הרחוב שלי), והוא ענה שלא, שמדובר בדירה בה הוא גדל החל מגיל 7, אז עניתי לו
"אה, אז לא התרגשתי".
ואז נזכרתי שאמא שלו נפטרה...
_________________________________________________________________________
חיילים משוחררים או חיילים לקראת שחרור מכירים את זה טוב מאוד-
"היחידה להכוונת חיילים משוחררים".
לא משנה כמה פעמים תענה להם ולא משנה כמה פעמים תסנן אותם, לא משנה אם
תלך על ההצעות האטרקטיביות שהם מציעים לך בטלפון ולא משנה אם תדחה את ההצעות
בנימוס, הם בכל זאת ימשיכו להטריד אותך מדי כמה שבועות בניסיון לדחוף לך הצעות
עבודה, מלגות לימודים אקדמאים, פסיכומטרי ושיפורי השפה והטבות בניתוחי לייזר
ומכוני כושר. עד שזה יצא לך מכל החורים.
"אהלן שלום", עניתי למספר הלא מזוהה.
"שלום", ענתה בחורה עם קול עליז במיוחד, "מדברת הילה
מהיחידה להכוונת חיילים משוחררים, רציתי לעניין אותך במספר הטבות".
"תראי הילה", נשמתי נשימה עמוקה, "בואי אני אסביר לכם
אחת ולתמיד מה הסטטוס שלי"
"יאללה בוא", הילה נדרכה.
"אני לא צריך הטבות ללימודים, כי אני סטודנט לקופירייטינג... אני
גם לא צריך הצעות עבודה כי אני עובד במסעדה... ניתוח להסרת משקפיים כבר עשיתי לפני
כמעט חצי שנה ועכשיו ברוך ה' אני רואה מצוין... כושר אני כבר עושה (חצי שקר) והאנגלית
שלי מצוינת (שקר גס!)"
"אוקיי..."
"רק דבר אחד אני צריך שתארגנו לי... בחורה!"
"בחורה?"
"שידעך!"
"בשביל זה יש משרדי שידוכים"
"תארגנו לי איזו הטבה, הילה! בשביל מה נתתי את עצמי למדינה 3
שנים וחודש אם לא בשביל לקבל הטבות כשאני משתחרר?! תראי איזה בחור אני, איזה
נתונים יש לי, הילה. אני סטודנט, עובד, עשיתי ניתוח לייזר אז עכשיו אני גם נראה
טוב... עשי טובה, בדקי אם את יכולה לארגן לי איזו בחורה, גם בלי קשר ליחידה
להכוונת חיילים משוחררים... אולי יש לך איזו חברה חמודה, או אפילו את הילה, מה את
אומרת? יש מצב?"
הילה צחקה כמה שניות ואז התחילה לגמגם כמה מילים על כך שהיא תבדוק מה
היא יכולה לעשות בשבילי.
"מצוין", אמרתי לה, "אז יש לך את המספר שלי... שיהיה
חג שמח, הילה!"
זהו זה. אני מקווה שעשיתי לזה סוף. או שהם יפסיקו להתקשר אליי, או שהם
יצליחו איכשהו לארגן לי בחורה. כך או כך אני מרוויח.
_________________________________________________________________________
יצאה השבת. באתי להתחיל בסבב הטלפונים הקבוע לכל החבורה, לראות מה
עושים ואיפה עושים ומתי ולמי יש אוטו ומי בקטע של סרט ומי בקטע של אוכל ומי בקטע
של סנוקר ומי בקטע של משהו מטורף ולא שגרתי. בקיצור, בלבולי המח הרגילים.
לא הספקתי לשלוף את הפלאפון וקיבלתי טלפון מקרני "רבע ל-9 אצל
שוחט".
רציתי להתקשר אל האחרים לעדכן אותם, אבל קרני אמר שהם כבר הספיקו לדבר
עם כולם וכולם זורמים.
"סחתיין על התקתוק!", אמרתי לקרני ונכנסתי למקלחת, ושם
ישבתי וחשבתי- מה קרה ששוחט וקרני קבעו ולא אני? ולמה הם כל כך מיהרו? מה, יכול
להיות שהם לחוצים כי שבת יצאה מאוחר? אולי הם מאוד רעבים? או ש... רגע, אולי הם
זוממים משהו?!
ואז נזכרתי, לעזאזל! אתמול היה לי יומולדת לועזי!
"אבא, בוא נעשה הבדלה מהר", אמרתי לאבא מרגע שיצאתי
מהמקלחת, "אני ממהר למסיבת ההפתעה שלי".
תאמינו לי, הפרגיות הכי טעימות הן אלה שאכלת בחינם במסעדת יוקרה.
ותודה שוב לכל החבר'ה שארגנו וחגגו!
חג שמח, קופיצים! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
