במסגרת המפגשים המקריים-הצפויים מראש עם מכרים ותיקים בדרך ללימודים,
כשאני עובר ליד עזריאלי, פגשתי לפני כמה שבועות את עמית מקורס החובשים בבה"ד
10.
לא היינו BFF בקורס, וגם לא שמרנו על קשר אחר כך, אפילו פייסבוק לא היה לו, אבל
הוא כן חקוק בזיכרוני כאדם שתיעד את מלחמת הקקי המפורסמת שעשינו.
נעצרתי לידו, הורדתי את משקפי השמש כדי שיזהה אותי וניהלנו סמול-טוק
קטן.
"האמת היא שלא השתחררתי כחובש", אמרתי לו, "בחודשים
האחרונים, אחרי הכלא, זרקו אותי למטבח לעשות שבוע-שבוע".
"רגע רגע", עמית התפלא, "למה כלא?"
שכחתי שאין לו פייסבוק והוא לא בקשר עם אף אחד מהקורס. התחלתי לספר לו
על ענייני השתן במרפאה שהובילו אותי להיכנס לכלא.
"בואנה", עמית צחק, "אתה יש לך קטע מוזר ביותר עם קקי
ופיפי, אה?"
***********
אני שמח שעמית תיעד את מלחמת הקקי הזאת. במהלך השנים בהן אני כותב את
הבלוג הבנתי משפיע המשפט "ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים". לתעד זה
חשוב! אני כבר 7 שנים וחצי מתעד כמעט כל רגע בחיים שלי, וחוץ מלהתרפק על
הנוסטלגיות זה גם אחלה מקום בשביל הוכחות בויכוחים.
בשבת האחרונה היה לי ויכוח עם נריה לגבי הערב של "לחיי הרב
כי-טוב", שהיה אחד הערבים הכי מצחיקים של החבורה שלנו, למרות שהשתדלנו כמה
שפחות לצחוק באותו ערב. נריה טוען שהעברנו את הערב הזה ב"סבארו"
בעזריאלי ואני טענתי שכל הסיפור הזה התרחש ב"בורגראנץ'" בעזריאלי.
התערבנו על מגנום, ומיד במוצאי השבת ניגשתי לבלוג כדי למצוא את התיעוד
של אותו ערב, אך אבוי! כל הערב מתועד חוץ מהפרט השולי של איפה בדיוק בעזריאלי
ישבנו.
"מה אכפת לך מה נריה חושב", קרני אמר לי, "העיקר שאתה
צודק"
"מה אכפת לי שאני צודק?", השבתי לו, "אני רוצה את
המגנום שלי!"
קרני ואני אכלנו בעזריאלי. מיד אחרי שסיימנו לאכול החלטנו ללכת לאיפה
שהיה פעם הבורגראנץ', לשבת בדיוק באותו מקום בו ישבנו באותו ערב היסטורי, ולראות
אם יש לנו פלאשבק.
הבעיה היא שהבורגראנץ' כבר לא קיים שם, ובמקומו פתחו מסעדת יוקרה
חלבית.
הגענו אל המקום, את פנינו קיבלו מארחת ומנהלת משמרת מחויכות.
"שלום", אמרתי להן והתחלתי להתקדם אל תוך המסעדה,
"אנחנו לא אוכלים פה, אנחנו רק צריכים לשבת שתי דקות ליד אחד השולחנות ואז
אנחנו קמים והולכים מפה"
"בשביל מה אתם צריכים לשבת על אחד השולחנות?", שאלה הבחורה.
"אנחנו צריכים לבדוק משהו", עניתי.
"מה אתם צריכים לבדוק?"
"זה משהו מוזר..."
"אם זה מוזר אז אתם לא יכולים להיכנס"
"אנחנו לא נעשה כלום ולא נפריע לאף אחד!", ניסיתי לשכנע,
"אנחנו רק צריכים לשבת על השולחן ליד החלון ולחכות לפלאשבק, ואז אנחנו קמים
והולכים!"
סיפרתי לה את הסיפור על הערב הכי מצחיק של החבורה, ועל ההתערבות שלי עם נריה, ועל
זה שאין מצב שזה היה שסבארו וזה חייב להיות על השולחן ההוא ליד החלון, ואני חייב
לבדוק את זה ברגע זה ממש.
לפתע אחת המלצריות זיהתה את קרני וחיבקה אותו, מסתבר שהם חברים מהצבא.
כמה שניות אחר כך הגיע עמית, אותו חבר מהקורס שצילם את מלחמת הקקי שלי ופגשתי לפני
כמה שבועות ליד עזריאלי. מסתבר שהוא עובד באותה מסעדה בעזריאלי.
"תראי איזה יופי", אמרתי למנהלת המשמרת, "זה נראה לך
מקרה ששנינו מכירים שניים מהמלצרים שלך?! זה סימן משמיים שאת צריכה לתת לנו להיכנס
למסעדה ולעשות את מה שרצינו לעשות!"
ניכר על פניה שהיא משתכנעת. היא רואה שהמלצרים שלה מכירים אותנו, ובסך
הכל ביקשנו לשבת שתי דקות ליד שולחן. אין מצב שהיא לא מכניסה אותנו.
"שמעי, אני מכיר אותו", אמר עמית למנהלת המשמרת שלו,
"אין לי מושג מה הוא מתכנן לעשות בתוך המסעדה, אבל תדעי לך שהבנאדם הזה לא
צפוי בכלל ויכול לקרות פה משהו הזוי"
"אז אתם לא נכנסים!"
________________________________________________________________
כשאתה קם בבוקר, יש מעט דברים שאתה רוצה לראות.
הנעליים החדשות של אבא שלי הן ללא ספק בתחתית הרשימה, במיוחד כשאף אחד
לא הכין אותך למה שאתה עומד לראות.
"מה זה הנעליים האלה?", צחקתי על אבא.
"גם שלומי העיר לי עליהן", אבא אמר, "זה כבר מדליק לי
נורה אדומה"
"מה הבעיה בנעליים?", אמא שאלה, "בסך הכל נראות קצת
כמו נעליים של ערסים"
"זה לא נעליים של ערסים", שלומי דייק, "אלו נעליים של
נשים"
"נעליים של קוקסינלים", אבא עמד עוד יותר על הדיוק,
"אבל העיקר שזה נח לי".
לקחו בדיוק שתי דקות כדי לשכנע אותו שזה שהנעליים נוחות לו זה ממש לא
העיקר, לא במקרה הנוכחי לפחות.
"טוב, אני אחליף נעליים", אבא נכנע ללחצים, "אבל אפשר
ללכת איתם לעבודה רק היום? זה יום שישי, אני די לבד במשרד, אף אחד לא יראה
אותי"
"עם הנעליים האלה אפילו המנקים הסודנים יצחקו עליך", הטחתי
בו.
אבא הוריד את הנעליים בכעס והלך לכיוון הפח- "טוב, אם אני לא
אנעל אותן כנראה שאף אחד לא ינעל, אז אני הולך לזרוק את הנעליים!"
"חכה! אל תזרוק אותן עוד!", צעקתי על אבא, "אני צריך
לצלם אותן ולהעלות לבלוג כדי לצחוק עליך"
"מניאק..."
_________________________________________________________________
תהיות חתולים:
-פרווה של חתול, זה בשרי או פרווה?
-אם לג'ינג'י אין נשמה ולחתול יש 9 נשמות, זה אומר שלחתול ג'ינג'י יש
4 וחצי נשמות?
_________________________________________________________________________
התמונה הזו צולמה בדוכן ממתקים בעזריאלי. קרני ואני ניגשנו לקנות שם
סוכריות.
"אולי לא כדאי לקנות פה סוכריות", קרני אמר, "הם בעצמם
מודים שהן לא טעימות."
_________________________________________________________________________
מהר, לפני שמתחיל יום הזיכרון לחללים ונפגעי פעולות האיבה, צריך לרוקן
לפה את כל סטטוסי השואה שלי:
~סטטוס מצאת יום השואה~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
