לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

בשבוע הקודם קיבלתי שיחת טלפון מחובש חדש מהמרפאה בבסיס. הוא ביקש להתייעץ איתי בקשר לתפקיד שקיבל במרפאה, בטענה שרק אני וקרן (מפקדת המרפאה) מכירים את התפקיד על בוריו. אמרתי לו שהוא צודק, ושאפילו קרן לא תוכל ללמד אותו את מה שאני יכול ללמד אותו- איך אפשר לעקוץ כמה שיותר בעזרת התפקיד, ואיפה מותר ואסור להשתין במרפאה (רמז: על האמבולנס מותר).

אז מה אם אני משוחרר כבר חצי שנה, ועוד חצי שנה לפני זה העיפו אותי מהמרפאה בגלל ענייני שתן? כנראה שעדיין שמי ושתני הולכים לפני.

חוץ מעניין החבר'ה והצחוקים, מה שעוד חסר לי מתקופת המרפאה זה הקומבינות בשירותי הרפואה. אם בתקופת הצבא היתה לי איזושהי בעיה רפואית, הייתי נכנס שנייה אל אחד הרופאים שנמצאים מעבר לדלת של החדר שלי, שבמקרה הם גם עובדים איתי וחברים שלי, והם צ'יק צ'ק היו מוציאים אותי מתסבוכת הבירוקרטיה הרפואית (אמנם לא יצאתי מזה בריא, אבל זה חסך לי מיגרנות רבות בדרך).

בחצי שנה האחרונה של הצבא זה היה קצת פחות קל, כי ד"ר ולדי היה בטוח שאחד מהמקומות שהשתנתי בהם ובגללם נכנסתי לכלא זה האקווריום בחדר שלו, מה שלא היה ולא נברא. האקווריום היחיד שהשתנתי בו זה האקווריום בחדר של קרן, וגם שם לא היו דגים!

ובכל זאת, הצלחתי להשיג קומבינות לעצמי ולכל אחד שהיה חפץ.

אבל עכשיו, באזרחות, צריך לחזור אל קופת החולים, וזה מה זה כאב ראש. לקח לי שבועיים לקבוע תור לאורטופד בגלל כאבים בברך. כשכבר הגעתי למקום, עשרים דקות לפני התור שלי (בתקווה שיכניס אותי), הסתבר לי שהוא בעיכוב של שעה בתורים. יש חוק מרפי כזה שאומר שלא משנה כמה אנשים היו לפניך בתור, ההוא שנכנס לפניך תמיד יגזול יותר זמן מכולם ביחד.

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי, עד שכבר לא יכולתי. רציתי להתפרץ אליו לחדר ולצרוח עליו שנשבר לי, אבל ידעתי שעד שהוא לא יראה צילום של המקום, הוא לא יאשר שאכן נשבר לי (גם אם אני חובש בדימוס).

האורטופד מהקופה (דלקת בברך, מסתבר) לא היה נותן השירות הרפואי היחיד שפגשתי השבוע. החלטתי סוף כל סוף להתחיל ללמוד נהיגה, והתחלתי את כל התהליך של הטופס הירוק.

ניגשתי ל"עיניים" בעזריאלי וביקשתי טופס ירוק. הם ביקשו תעודת זהות, אמרתי להם שאין עליי. הם ביקשו רישיון בתוקף, אמרתי להם שבשביל רישיון אני צריך לעבור טסט ותאוריה, ובשביל לעבור תאוריה אני צריך שיתנו לי טופס ירוק. זה לא שכנע אותם.

החלטתי לקבוע תור ל-CARE, המקום בו עשיתי את הניתוח להסרת משקפיים. הגעתי אל המקום מיוזע ומסריח ושם הם אמרו לי שאין להם את המכשור הדרוש בשביל בדיקת עיניים לטופס ירוק. כאילו, יש להם את המכשור הדרוש בשביל לגרום לי לראות 6-6, אבל לבדוק אם אני רואה רמזורים על הכביש? מה פתאום! זה כבר גדול עליהם...

אז חזרתי לעזריאלי, הפעם עם תעודת זהות. בדקו אותי והפנו אותי אל רופא המשפחה.

דוקטור גנץ מתפלל איתי בבית הכנסת. הוא רופא חבר, בדיוק כמו הרופאים מהצבא. החלטתי לחזור להיות חובש בצה"ל לכמה דקות, ויצאתי עם קרוקס ומכנסי פיג'מה אל המרפאה שלו בלי תור. נכנסתי עם הטופס, הוא אמר שזה מסוכן מדי שאהיה על הכביש, אבל התעקשתי. הוא אמר לי לכתוב בטופס את כל המחלות שלי, כולל הנפשיות. אמרתי לו שאני אדגיש בעיקר את הסכיזופרניה שלי, כי אני נוהג הרבה יותר טוב כשאני נהג מרוצים אמריקאי.

עכשיו אני עם כדורים נגד דלקת וטופס ירוק מלא. בשבוע הבא יש לי תור לאולטרסאונד ומפגש עם ליאור (המחליף הזמני של מפקדת המרפאה) ומנש (נהג אמבולנס במיל'). נראה מהיר ועצבני, ניזכר איך היינו נוסעים עם האמבולנס באדום כדי לפנות חייל עם כאב ראש למיון. והעיקר שנהיה בריאים.

_________________________________________________________________________ 

כשהדבר הזה צץ לי בזווית העין בפייסבוק, הייתי בטוח שכתוב שם "מטבחי". אם חושבים על זה לעומק, זה יושב טוב עם ניצולי השואה, שהלכו כצאן לטבח.

_________________________________________________________________________ 

פינת הביש גדא:

אבא נכנס ל"מרפסת של האמבטיה" כדי לעשות כביסה, ושם הוא התרסק וטבע בתוך ים הבגדים. כמובן שלא חיכיתי רגע דל כדי להיחלץ למקום, לצחוק עליו ולצלם את האירוע.

כמה ימים לאחר מכן, אבא דרך על איזה לגו. כף הרגל שלו דיממה, ואני נאלצתי לחבוש אותו (על אף שכאמור, פסלו לי מקצוע).

כמה ימים אח"כ הוא חיפש שקע בקיר שהלך לאיבוד. נראה לי שהוא הבנאדם היחיד בעולם שאיבד שקע.

הוא הסתובב בבית עצבני וחיפש את השקע האבוד, ואז נדבק לו בלון לגרב ולא הרפה ממנו. אגב, זו אותה רגל עם החתך של הלגו.

גם במקרה הזה לא בזבזתי זמן, והגעתי אל המקום חמוש במצלמה.