אני לא נרדמת, מחשבות רצות לי במח. סרטים מהעבר התנועתי שלי. הנקודה הפנימית שהיתה לי.
היא היתה כל כך ברורה, בעיקר- תמיד שם.
הרצון הזה להיות חלק מגרעין, לצאת לנחל ולפרק משימה.
ופתאום, הופ. גרעין מתפרק. אני לא רוצה להיות בגרעין שהיתי אמורה להצטרף אליו ובעיקר לא עם הבנות שהיתי אמורה לעבור יחד איתן. ועוד מה,חוסמים את הרצון שלי והחוסר וודאות הזאתי הורגת אותי.
העתיד שלי, משמה החיים שלי, בידיי יותר מתמיד. [אפילו יותר מהבחירה אם לצאת ליג']
רק פתאום אני מבינה, כמה הצעד הזה ישנה את חיי.
ומעצבן אותי שחוסמים אותי באימרות כמו- "בגרעין X המכסה מלאה", או- "גרעין Y כבר קיבל החלטה עלייך."
נמאס לי לדעת שכל המשלחת שלי מדברת עלינו ומחליטה מה יהיה בגורלנו.
נמאס לי מהחוסר כתובת הזאתי שאפשר לגשת ולדבר איתה.
אני חושבת שזה שובר אותי, מתסכל אותי ומייאש אותי.
ואפילו רואים את זה בכמות ההשקעה במשימה שלי [או יותר נכון- בחזרה שלי הביתה בכל הזדמנות]
מחר "יום גרעין" וארבעה חבר'ה מהקומונה שלי יעברו את היום הזה בגרעין החדש שלהם.
ואני? אומנם בעיסוקיי החתונה ובכל זאת, משהו צובט לי. למה אני לא במצב הזה של לעבור לגרעין חדש, להתחיל את החיים הגרעינים החדשים שלי ולתת להם את מלוא ההזדמנות שמגיע להם.
אני מחפשת תשובות לשאלות של עצמי. ואני רוצה שהתשובות הללו יבואו מעצמי.
ואני חושבת שיש לי רצון מסוים ומעצבן שזה לא מתגלגל הלאה.
"התהליך" הזה פשוט מעיק.
אני רוצה את הנקודה הפנימית שלי, הנקודה הברורה הזאתי, ואת הידיעה שבטוח יהיה בסדר.
ומחר, אח שלי מתחתן ואני אהיה שמחה , אבל עדיין המחשבות שלי יהיו על כל המצב הזה.
שאני בלי גרעין חודש וחצי ואני לא רואה גרעין חדש באופק.
והגיוס לצה"ל מתדפק בדלת ביתי, וכולם מדברים על מוקדים בנח"ל ואני? אני תקועה באותו מקום.
והכי גרוע, מעטים האנשים שאני סומכת עליהם בכל התהליך הזה. אני מתחילה פחות לשתף את המחשבות וההחלטות שלי.
ובמובן מסויים, אנחנו 9 אנשים בקומונה (ועוד 4 במדצופי), אבל איש איש עם מחשבותיו.
אפילו שיש שיחרור ותחושה טובה כזאתי והאוירה מקסימה (וקסומהD: ), עדיין מרגיש לבד.
אחרי תובנות מאתמול, שהגיעו בעזרת שני קומנריי לשעבר, הגעתי להחלטה שממחר אני מוזיזה עיניינים.
אני אלחם על מה שאני רוצה.
עד שאני אצליח.
גם אם זה ימשיך להעיק, זה מגיע לי. לחוות חוויה טובה יותר, שאני אפסיק להגיד שכל מה שאני נוגעת בו מתפרק[חוץ ממבואות.אימפריה רצינית בתנועה!.], דיי לתחושת הכישלון הזאתי מחיי קבוצה ומחיי גרעין!
מה אני כותבת כאן בכלל,
לעצמי, באמצע הלילה ומחר צריך לקום מוקדם.
אוף אני מתגעגעת. כל כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
