יומני כוכבים

אני לא יודע בדיוק למה זה מזכיר לי את "אפקט הפרפר",

הקורא הנבון יוכל למצוא לעצמו את ההסבר שמתאים לו.

טיילתי בחוץ עם ידידי הנאמן,

קצת לפני הפניה לרחוב שלנו, אני עוצר לרגע לפני חציית כביש,

מכונית מגיעה, הנהג עוצר בשביל להשתלב,

אני אומר לעצמי, וואלה - הנהג מזכיר לי מישהו,

וכמו באיזה אפקט מורפינג - אני מדמיין את מ., שהיה איתי בשנתיים הראשונות בצבא,

הופך לנהג שאני רואה מולי.

בלשון המעטה - זה לא היה מחמיא.

[פה אני מתפלל, אף שאני יודע שאין אלוהים, לפחות לא כפי שהרב תופסים אותו, שהוא לא יקרא את הפוסט. כמה מביך]

הוא היה איש.

מחוספס, מעוך, לא משדר שום חיוניות.

אפילו הפלאפון שלו היה עתיק [ואני זכרתי שהוא אהב להחשב מעודכן].

אתמול, פגשתי בחתונה ששה שלמדו איתי בבית הספר התיכון.

מלבד אחת שנראתה קצת פחות טוב מבעבר - כל השאר [כולם בנים - אחד מהם החתן] נותרו פלוס מינוס כפי שזכרתי אותם.

העובדה שאנשים בגילי שפגשתי בחתונה נראו "כרגיל",

הוסיפה לעוצמת הארוע שהיה עכשיו.

הוא גם עישן סיגריה.

לא כמו מישהו שמעשן כחלק מהנאה,

או מבוכה, או כיף, או אווירה.

כמו מישהו שמכור לסיגריות באופן הכי מגעיל - אין לו כח לשנות את זה.

כמו איזה ירקן בשוק,

מישהו שהעובדה שדבר מסוים מזיק, לא מזיזה לו.

כמו מישהו שהפסיק לדאוג לעצמו.

מישהו שהפסיק לחיות.

במהלך תקופות ארוכות בצבא, בעיקר בהתחלה, מ. היה הזוג שלי.

אני הייתי המופנם והמוערך,

והוא היה הבינוני המשקיען.

המיטות שלנו היו צמודות במשך חודשים ארוכים. אני הקיצוני בשורה, והוא לידי.

גם איתו, כמו עם רב חבריי לצוות ניתקתי קשר,

מסיבות שאולי אכתוב עליהן בעתיד.

שנים מאוחר יותר פגשתי אותו באוניברסיטה.

הוא רצה לעבור מלימודי כלכלה,

למסלול שישלב גם מדעי המחשב.

הוא סיפר לי בהתלהבות על פרויקט התנדבותי שהוא מוביל,

על הלימודים ועל העתיד.

זמן מה אחרי זה היה אסון במשפחתו,

אביו נפטר. אני לא מכיר פרטים,

רק יודע שמ. הושפע מכך באופן קשה.

בפגישה הבאה שלנו, כעבור עוד שנה או שנתיים,

הוא כבר היה מישהו אחר.

הוא כעס שלא הרמתי טלפון אחרי האסון.

אני לא התנצלתי, לא ניסיתי להסביר וגם לא סיפרתי על המצב בו אני הייתי נתון באותה העת.

היום,

הוא לקח את מספר הטלפון שלי.

לרגע, חשבתי לתת לו סתם מספר, אחר.

"אני אזמין אותך לבירה, נשב ונדבר".

אמרתי שאני לא שותה [הוא זכר] ושאני אסתפק בספרייט.

מכוניות החלו לצפור, שאלתי עוד שאלה,

הוא לא יכל להשיב ונסע.

כל העסק - מקסימום 15 שניות.

וממרחק - שלושה מטרים.

ובכל זאת השפיע עליי עמוקות.

כאילו שהוא, במצבו, מייצג איזו אופציה,

עולם מקביל, השתלשלות עניינים,

כל אחד ומבנה המושגים שלו.