המסע שלי למקום טוב יותר

ציפית שהוא, המושא שלי, "לשעבר" יבוא למסיבת היומולדת (הדי עלובה יש לציין) שהגעתי אליה אתמול.

עם כל האדישות שלו אליי (שלחתי לו הוא הודעה במסנג'ר, הוא ענה בחטף ומאז לא פנה אליי), אני עדיין קצת רוצה אותו.

זאת הבעיה שלי, כשמישהו פונה אליי, מחזר אחריי, אפילו מעט, והוא גם מוצא חן בעיניי-אני ננעלת. ננעלת עליו. ואז נהיית מדוכאת כי כל כך לא מצליח לי. אני כבר מכירה את כל הסיפור הזה טוב מידי ומקרוב.

כשיצאתי עם חברים אחרים, שלשום, כל הזמן הלכתי לשבת לי לבד, ולחשוב עליו. ידעתי שהוא גר קרוב. שוב, בדיוק כמו בפעם שעברה, הידיעה שאני קרובה אליו חממה אותי והכאיבה לי. כאחד.

הוא לא הגיע אתמול. והרגשתי את הכאב והבדידות מציפים אותי. מחדש. ידעתי שאלכוהול יעלה לי את המצב רוח. מן הסתם שתיתי. זה שמח אותי. בשלב מסויים של הערב גיליתי שאיבדתי כפתור מהחצאית החדשה שלי, זה לא ציער אותי הרבה בגלל השכרות. אני בטח אלך לחנות ההיא ואשיג לעצמי כפתור חדש (אני יודעת שאני לא בסדר, אבל לא אכפת לי!). הרגשתי קופצנית. והמשכתי לשתות, לא רציתי לאבד את ההרגשה הזו. שתייה נותנת אומץ. שוב מישהו נדבק אליי קצת ונגע בי, ממש מעט. והפעם אמרתי לו, לאיש התורן, שזה לא בסדר לגעת בבנות בגילופין (אני לא מאמינה שאמרתי בגילופין ><) הוא התבלבל קצת.

האלכוהול שפעפעה בדם שלי הגביר את תחושת הכאב שלי וכשצנחתי על הספה המכה הקטנה שקיבלתי בירך, נראה לי, הרגישה חזקה בהרבה מכפי שהייתה.

סולקנו בבושת פנים מבית חתן היומולדת לגן הציבורי השכן. שם אחד מהמוזמנים השיכורים החליט שזה נורא משעשע לקחת בחורה שיכורה ולסובב אותה עד שתמות. באותו רגע זה נראה לי די מצחיק וגם לא בדיוק הייתי במצב להתנגד למשהו. נפלתי. ואז הוא עשה את זה שוב. ושוב נפלתי. זה בטח נראה מזעזע מהצד. כמו מן פרה ענקית שצונחת על כר גדול של דשא.

אותו שיכור גם העליב אותי עד עמקי נשמתי אתמול. הוא החל בכך שאני יותר יפה מהתאומה שלי, ואני מצטטת "את...יפה/חמודה..אבל אחותך...נו את יודעת...לא כל כך..." <ועוד מלמולים שיכורים>

"תסלח לי, אבל אני חושבת שאחותי יפה" <לא נראה לי שאמרתי את זה בבטחון גדול מידי, אבל לומר שאחותי מכוערת?! תסלח לי אדוני, גמד קטן ועלוב שכמוך, זה מעבר למה שאתה יכול לשפוט>

"..."

"אתה יודע שיש לה חבר"

"מה?!..."

"כן כן...ולי אין...מוזר איך שהעולם עובד"

"את יפה..יש לך עיניים יפות, חיוך חמוד...וגבות..."

זה השלב שבו ויקי הסתה אותו, וידעתי שהוא בטח רוצה להתחיל לקשקש על עובי הגבות שלי (שהוא כנראה הרבה מעבר למקובל).

"ענת, כבר שנים אני אומרת לך..." כאן ויקי נקטעה על ידי מישהו וידעתי שההמשך הוא בוודאי "לעשות גבות".

הדיאלוג הזה היה שווה ערך ליריית חץ מורעל היישר לתוך הלב שלי. כל הדברים שהכי מעליבים אותי בדיאלוג אחד. כמה מקסים. קודם יורדים על התאומה השבירה שלי, והכאב שלה קורע אותי לגזרים ואז מדברים על הגבות שלי. תמיד ירדו על הגבות שלי. מה אפשר לעשות. לגלח אותן וזהו?

עכשיו היה חסר רק שירדו על החזה שלי, או ליתר דיוק על החוסר בו, זה היה סוגר את הערב בצורה מושלמת.

לפני כן, ישבתי עם הגי'נג'י הרחק מאותו "חבר" שיכור ואידיוט. והוא שאל איזה מישהו, אילתי כפי שהבנתי, אם יש להם "כוסיות כאלה" באילת (הכוונה אליי). הוא הסתכל עליי, כנראה התבלבל קצת, ואז השיב בבטחון "נדירות".

אני יודעת שכמוני יש בערך 20 בשקל, אין צורך לשקר.

דבר אחד משעשע שקרה אתמול, הוא שהמארח כל הזמן שבר דברים. תחילה הוא התיישב ליד השיכור האדיוט מלפני פסקה (עוד לפני השתייה) על שולחן זכוכית גדול בחצר הבית. לא עברו דקותיים והשולחן התנפץ לרסיסים, משאיר את השניים ההמומים ישובים בקושי על מסגרת המתכת של השולחן. המארח היחף התמלא בדם.

אני קצת נדהמתי ממה שקרה, נדמה לי שצעקתי לרגע, ואז התחלתי לצחוק בפראות.

וזהו, בסך הכל. עוד ערב ממוצע מינוס.

בסופו של דבר, מה שקובע אם אני נהנת בערב או לא, זה אם מושא האהבה התורן שלי נמצא שם או לא.

ענת