Luna Ilidium

שאני פאקינג שונא את ישראבלוג.

עיינתי לי ברפרוף על רשימת הבלוגים של אנשים שפעם היו חלק מאוד גדול מהחיים שלי. חלקם הגדול העלו בי זכרונות, אם נעימים יותר או פחות, אבל התחושה העיקרית הייתה שאני מבין עד כמה אני לבד. וזאת תחושה שתמיד ליוותה אותי באתר הזה, ואני חושב שרק עכשיו הצלחתי לתת לזה שם ולבודד את זה בצורה הזאת. באמת, רק לעבור על הרשימות של הבלוגים הקבועים שהיו לי, לראות את הכותרות, את השמות, רק זה העלה בי תחושת פחד ובדידות ממש ממש גדולה, אפילו ברמה של חרדה אמיתית. וזאת התחושה שהייתה אצלי כמעט קבוע כשגלשתי בישראבלוג, תחושה הזויה כזו שפשוט לא נעלמת ולא נגמרת, אלא ההפך - ככל שהמשכתי לגלוש פה זה רק החמיר ונעשה חריף יותר. אז כן, אני חושב שעם כל הנוסטלגיה והטוב שהבלוג שלי מעלה בי, ואולי עוד איזה בלוג-שניים שמעוררים בי תחושת אהבה וסיפוק אמיתית (כמו בלוג הסיפורים של אורן, למשל, שתכלס לא נכתב בו כלום כבר מ-2007 ומשום מה אני ממשיך לחזור אליו כאילו זה איזה מעיין קסם שאני לא אפסיק להנות ללגום ממנו לעולם) אני פשוט ממשיך לנסוג חזרה אל הגוש השחור האינסופי הזה של חרדה אמיתית ואפילו קצת קשה. זה מאוד מוזר לי להודות בזה ככה פתאום, אבל במבט לאחור היו לי הרבה מאוד פוסטים שנכתבו בדיוק על התחושה הכבדה הזאת, שהייתה מקננת בי לפעמים אפילו במשך שאר היום - הרבה אחרי שסיימתי לנבור בנבכי המחשבות של אנשים בודדים אחרים.

אני חושב שאני קצת שמח שאני לא בקשר עם אף אחד מהאנשים האלו יותר. אני מרגיש שהרבה מאוד קשרים שהיו לי פה היו רעילים בשבילי. הכרתי כאן כמה אנשים מהאגואיסטים ביותר שיצא לי להכיר מימי, ואיכשהו נשבתי בקסם שלהם והמשכתי להיפגע מהם תקופה מאוד ארוכה עד שהקשר נחתך, לרוב מהצד שלהם, כנראה בגלל שהייתי פשוט בלתי נסבל עבורם והם רצו להמשיך הלאה בלעדיי. כל הדבר הזה פשוט עושה לי רע מאוד. ולמרות זאת אני ממשיך וחוזר לכאן, בודק מידי פעם מה קורה. האתר נפל עכשיו לאיזה חודש ולפחות פעם בשבוע הקלדתי את הכתובת, סתם בשביל לראות אם הוא במקרה כבר חזר. אין ספק שזה לזמן שאול והגופה כבר קרה, האתר הזה מת מזמן והחיים שיש לו עכשיו הם סוג של אשלייה, תרמית. אז הנה, אולי שוב בחיים כשאני מתעקש לא לעשות שום דבר כשמשהו רע עבורי, אני פשוט מחכה שהצד השני ינקוט בפעולה ויסיים את הקשר בצורה חדה שלא תאפשר לי לסגור מעגל כמו שצריך, לא באמת, ואני פשוט אשאר פגוע ואתגעגע לתדמית שיצרתי עבורו בראש שלי, תדמית של משהו מושלם וחסר פגמים שהיא למעשה שונה לחלוטין מהמציאות... כי שום דבר לא באמת מושלם, ואנחנו חייבים להשתדל להזכיר לעצמנו כל הזמן את העובדה שפגמים קיימים והם חלק מהמציאות. אז כן, אלו בהחלט הרגעים האחרונים שלי מול המסך הזה של ניהול הבלוג. ואפילו עכשיו, אחרי כל החרא שכתבתי, אני מבין שזה הולך להיעלם ואני מתגעגע ולא רוצה ללכת. אני ממשיך לכתוב כי קשה לי לשחרר. כמו אקסיות, כמו ידידות רעילות, כמו חברים בני זונות שעשו לי את המוות ותקעו לי סכינים בגב ואני עדיין חושב לשלוח להם הודעה ולבקש סליחה ושנחזור לקשר. כי כזה אני, אפס. חרא של בן אדם. לא פלא שאף אחד לא רוצה להיות איתי, לא באמת. לא פלא שאני תמיד האאוטדייסר, אפילו בקרב האאוטסיידרים. אני יודע שהאור אינו עבורי. ותודה לדרקוניאן שהכירו לי את היצירה הזו של לאבקראפט.