עבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שבכיתי.
ישבתי בסלון וליטפתי את לגרטה, כי הרגשתי שעבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהקדשתי לה קצת זמן רק לשנינו, בלי לנסות לראות משהו בטלויזיה תוך כדי או לקרוא משהו בטלפון. עשר דקות, רק אני והיא.
בזמן שאני מלטף אותה והיא מגרגרת אני מבחין בסימני הזמן על הפרצוף שלה, על הפרווה שלה, ומבין שהיא אוטוטו כבר בת שבע, שזה די הרבה לחתולה (לפחות חתולת רחוב, בתקווה שלגרטה תגיע לגיל 20 ועוד הרבה טפו טפו טפו)
והבנתי שמאז סולוויג משהו בי נשבר, והמוות של בעלי חיים מסביבי מרגיש כל כך הרבה יותר קרוב וממשי ממה שפעם הרגשתי.
אז אני יושב וחושב את המחשבות האפלות האלה על מוות וכאב, וכאילו בתגובה אני שומע הדי רעמים במרחק, מתקרבים לאיטם, ואז גשם מתחיל לרדת ולגרטה "תופסת מחסה" כי היא כן הייתה חתולת רחוב במשך כמה חודשים לפני שאספנו אותה וכנראה טבועה בה התגובה לרעש של גשם - צריך ללכת להתחבא, אפילו שהיא נמצאת מתחת לגג... ואני פשוט מתחיל לדמוע בלי שום הסבר, כנראה עם התגברות קול הגשם התגברו גם התחושות בלב שלי.
אולי כדאי באמת שאני אתחיל ללכת לפסיכולוג בקרוב, אעשה כמה סשנים לפחות כדי שאולי אני אצליח להתחיל לפתור כמה דברים יחסית דחופים שמעיקים על הלב שלי יותר מהשאר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף