כעס היא תחושה שלילית בדרך-כלל.
אז למה אני מתגעגע לתחושה הזאת?
למה חסרה לי התחושה הזאת?
למה אני רוצה להיות כועס?
אולי בגלל ההנאה העצומה שמאחורי הכעס.
אולי בגלל התחושה שהכל אפשרי,
הכל בהישג ידך,
הרגשה שהעולם מצטמק,
ואתה יכול למחוץ אותו.
אינני אומר,
חס וחלילה,
שאני רוצה לכעוס.
אלא שהתחושה עצמה,
הכעס עצמו,
הוא שחסר לי.
"לילה. אור ירח.
אני רואה שדה.
שדה ענקי,
מכוסה בפרחים.
פרחים בצבע לבן.
לבן טהור.
ואור הירח מכסה את הפרחים בהילה של אור,
שגורמת לאשלייה שהפרחים עצמם זוהרים באורו של הירח.
אני מתרחק.
אני מפנה את מבטי, ורואה ילדה קטנה,
לבושה שמלה לבנה,
הולכת בשדה הפרחים.
היא קופצת, מרקדת, לאורו של הירח.
לראשה כתר ירוק.
היא נראית כמו מלכת השדה,
אלת הטבע,
כשהיא מרקדת כך, לאורו של הירח.
אני מבחין בצל זז בקצה השדה.
הילדה ממשיכה לרקוד,
כמו אדישה לנוכח הסכנה.
אני מרגיש צורך לצעוק,
אך אינני מסוגל לזוז כלל.
הצל זז לעבר הילדה.
במסלולו הוא מכלה כל פרח וכל עלה.
שביל שחור ונורא נוצר בעקבותיו,
באותו שדה טהור ולבן.
הצל מתקדם לעבר הילדה.
יותר ויותר. אך הילדה שקועה בריקודה.
אותו צל נוראי קרוב אל הילדה.
קרוב מידי.
יד יוצאת מן הצל.
יד, ולאחריה גוף.
גוף של איש מבוגר.
הוא שולח את ידו לעברה,
מבט מטורף בעיניו.
"ילדה, היזהרי!" יצא קול מפי.
ולפתע,
חושך.
אפלה נוראית."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף