מאוד מוזר.
זו ההגדרה הכי טובה לתחושה שעוברת עליי כרגע.
"בלילה הראשון נרדמתי על החול במקום נידח המרוחק כאלף מילין מאזורי ישוב. בודד הייתי יותר מספן שספינתו נטרפה בלב ים והוא נישא על-גבי רפסודה. לכן תוכלו לשער מה רב היה תמהוני בהגיע לאוזני קול דק ומוזר שהעירני משנתי עם שחר.
וכה אמר הקול:
-אנא... צייר לי כבשה!"
-הנסיך הקטן / אנטואן דה סנט-אכזופרי.
אני מרגיש... טוב.
זה מאוד נדיר אצלי.
התחושה הזאת היא לא רק "טובה",
אלא מלוות בתחושת מוזרות.
תחושה הזויה ביותר.
עכשיו אני מרגיש רגוע.
כאילו אני כבר יודע את הסוף.
אני לא באמת יודע אותו,
אבל אני מרגיש עכשיו בתחושת הרוגע הזאת, כשהסוף כבר ברור
ואין עוד הפתעות.
"אין עוד הפתעות, אתה שומע?"
קולו הדק נישא באויר הקריר.
ההד חזר אליו. "שומע.. שומע.."
"אני לא צריך את עזרתך יותר! אני אגדל ואהיה יותר מוצלח ממך!"
"ממך.. ממך.."
הוא עצר כדי לנשום.
לדבר בקול רם כל-כך היה קשה לילד בגילו.
"ואתה תתגאה בי!"
"בי.. בי.."
הוא הסתכל מעל לקצה התהום.
סחרחורת תקפה אותו, והוא צעד אחורה.
"אין עוד הפתעות!"
הוא חזר על עצמו.
"הפתעות.. תעות.."
וגם ההד חזר איתו.
המבוגר הזה,
העקשן, המטריד, המציק,
הלך. ואיתו גם ההפתעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף