| 10/2006
2
"איפה אני?"
זו הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשי לאחר שפקחתי את עיניי.
התיישבתי במקום.
הכל היה חשוך. הייתה רצפה, אך היא הייתה שחורה.
היה חלל, אך הוא היה שחור.
הרצתי במוחי את הזכרונות האחרונים, שאולי יובילו אותי למקום שבו אני נמצא.
התמונות החלו להופיע:
הסלון בביתי. משחק. רִיקָה. קפצתי. נעמדתי על המעקה של החלון.
הושטתי לריקה יד. נפלתי. הכל התרחק ממני. כאב.
בבהלה הבנתי שנפלתי מהחלון הגדול הנמצא בסלון.
"אני..." היססתי. לא רציתי להגיד את זה.
"אני מת?" שאלתי את האוויר שמסביבי. קול, עמוק אך חביב, קול של אב המסתכל על בנו בחיבה, ענה לי. "רק אם אתה רוצה בכך."
"אני לא רוצה למות!" עניתי לקול. הייתי מבולבל מאוד.
"אתה לא רוצה למות? אם כך, עליך לעשות משהו עבורי." אמר הקול.
"מה עליי לעשות?" שאלתי, והחלתי להתלהב. "אני רוצה שתצא למסע, מסע שבסופו תמצא את הדבר היקר לי יותר מכל." אמר הקול.
"מהו אותו דבר?" שאלתי. "אתה תדע כשתראה אותו." הקול אמר.
לפתע, הופעתי בספינה.
היא הייתה מלאה במלחים. הסתובבתי ברחבי הספינה. היא הייתה מוכרת.
אצבע נקשה על כתפי. "חם-חם מהתנור, במיוחד בשבילך קפטן!" אמר קול מוכר במבטא צרפתי. הסתובבתי. היה זה המלצר, אוחז בידו מגש ועליו עוגיות שנראו טעימות ביותר.
"אוה, בונז'ור מסייה!" אמרתי ולקחתי עוגיה. היא הייתה חמה.
נגסתי בה. טעמה היה נפלא, מעודי לא טעמתי דבר טוב כל-כך.
ואז, ראיתי אותה. ריקה הייתה על הסיפון, לבושה בשמלה רכה בצבע תכלת.
היא התקדמה לעברי. "סדר את הכובע, אתה נראה מגוחך!" היא אמרה, ויישרה את כובעי המשולש, זה שתמיד צחקה עליו. משהו בריקה, ריקה שלי, היה שונה.
"מתאימה לך, השמלה." אמרתי. "תודה רבה!" היא השיבה, והתבוננה בי.
אני התבוננתי בה. התסכלתי לתוך עיניה, בצבע חום-בהיר.
"את יפה." כמעט אמרתי. אבל במקום זאת, הסתובבתי והתחלתי לקפוץ על הסיפון.
נתלתי על חבל, קפצתי ונעמדתי על המעקה. "בואי, קפצי לצידי." אמרתי.
"זה לא מסוכן קצת?" היא שאלה, וחשש קל על פניה. "לא, כלל לא!"
אמרתי והושטתי את ידי. היא מילמלה משהו, והתקדמה לעברי.
באותו רגע שידה נגעה בידי, הספינה היטלטלה. הבעת פניה שונתה במהירות, והיא הייתה מבוהלת לגמרי. עזבתי את ידה, כי לא רציתי להפיל אותה יחד איתי.
נפלתי לתוך המים הקרירים של הים, ושקעתי כ-5 מטרים. שחיתי מהר למעלה,
ונשמתי. לפתע, גלגל הצלה אדום-לבן פגע בראשי. "זה כאב!" צעקתי ושפשפתי את מקום הפגיעה. הסתכלתי למעלה. ריקה זרקה אליי את הגלגל. היא הסתכלה עליי, ואני הסתכלתי עליה. פתאום, שנינו התחלנו לצחוק. זה היה מרגיע ומשחרר, לצחוק כך.
היה זה כאילו ריקה חשבה שנפלתי אל מותי. תפסתי את גלגל ההצלה.
כמה מלחים משכו אותי מחוץ למים.
לפתע, הכל נעלם.
מצאתי את עצמי יושב בסירה קטנה, ליד איש זקן, שמחזיק בידו חכה.
מיששתי שוב את ראשי, שעדיין כאב. "אוי, לא!" צעקתי "כובעי!"
פניתי אל הזקן "אנא, אדוני, עזור לי! כובעי! הוא אבד במים!"
הזקן פנה אליי באיטיות. זקנו היה ארוך וכסוף, ונכנס לתוך המים.
הוא דיבר לאט, מאוד לאט, כאילו הוא בן אלפיים שנים ויותר.
"קח חכה." הוא אמר. "קח חכה ותפוס את כובעך."
"אבל היכן אוכל למצוא חכה נוספת?" שאלתי. הוא הצביע על ירכתי הסירה.
הסתכלתי, ולא ראיתי דבר. "אין פה שום חכה..." הודעתי לאיש.
"הסתכל טוב יותר." הוא אמר, באיטיות. הסתכלתי שוב, ואנקת תדהמה יצאה מפי.
הייתה שם חכה!
"קח אותה, ודוג את כובעך." הזקן אמר.
לקחתי את החכה, והטלתי את הקרס לתוך המים,
בתקווה שאמצע את כובעי,
ואחזור במהרה לספינתי,
ואראה שוב את ריקה.
ריקה שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף