Luna Ilidium"אין זה משמש דבר להיות חזק בפני המוות ובפני האהבה." |
| 11/2006
4
"מה אני עושה?"
פקחתי את עיניי. עמדתי מול הקבר של קירין.
הו, קירין שלי.
חודש עבר מאז ששיחקנו בסלון.
חודש עבר מאז שחייכת אליי.
חודש עבר מאז שנעמדת על המעקה, ושלחת אליי יד.
חודש.
אני כה בודדה.
קירין, אני רוצה שתחזור.
למה אתה לא חוזר?
למה אין אפשרות לעבור אל המקום שבו נמצאות כל הנשמות
ולקחת את הנשמה שלך?
בהלוויה שלך בכיתי. כל-כך בכיתי שזה לא נתפס.
נאלצתי להתבגר במהירות.
להתבגר כדי להתגבר. אמא אומרת שעדיף לשכוח, כי ככה זה יקל על הכאב. יגרום לו להיעלם. אבל אני לא רוצה לשכוח. אני לא רוצה שהכאב ייעלם.
אמא עצרה את התהיות שלי. "בואי, הולכים."
הסתכלתי לעברה,
וראיתי את קירין. "קירין?" שאלתי בחשש. "מה אתה עושה פה? אתה לא מת?"
אמרתי, והרגשתי את הדמעות עולות בעיניי. הוא חייך את החיוך שלו, וצחק את הצחוק שלו.
התמוגגתי מהצחוק הזה. הוא שלח אליי יד. תפסתי אותה בחוזקה.
"ריקה? מה קרה לך?" שאלה אותי אמא. עצמתי את עיניי והתחלתי לבכות.
כשפקחתי אותן ראיתי את אמא, מחייכת. ידי נמצאת בידה.
"קירין... הוא... הוא יחזור?" שאלתי את אמא.
"אני... אני באמת לא יודעת מה להגיד לך, חמודה שלי." אמרה אמא.
"הוא יחזור, נכון, אמא? הוא אמר שהוא לא יעזוב אותי לבד!" שאלתי בתקווה.
"ריקה, חמודה שלי, מהמקום שאליו קירין הלך לא חוזרים. הספינה שנושאת אותו נוסעת רק בכיוון אחד."
"רק בכיוון אחד...?" שאלתי. תהיתי, איזו מן ספינה נוסעת רק בכיוון אחד.
אבל קירין, קירין שלי, לא ישאר שם הרבה זמן. הוא לא יסכים לעזוב אותי.
אם צריך, הוא ישתלט על הספינה וישיט אותה חזרה לכאן, אני יודעת.
אני יודעת!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף