ישבתי לבדי באולם הריק.
לא היה עימי איש.
לא היה ליידי דבר.
סוהרי עמדו בחוץ, העיפו מבט פעם בזמן מסויים.
פעם חודש,
פעם יום,
פעם שבוע.
כבר שבוע ימים שסוהרי לא העיפו בי מבט.
נזגר עליי להישאר כאן לזמן לא מוגדר.
לחיות בבדידות.
המוות לא יגיע, הם אמרו.
היו לי כל הסיבות להיות עצוב ומדוכדך, חסר טעם לחיים.
ואכן כך הייתי.
עד שיום אחד, התבוננתי במרצפות העשויות שחור-לבן.
התבוננתי על הרצפה, ודמויות החלו נוצרות עליה.
בהתחלה הכל היה שחור, הדמויות היו צללים.
אבל אהבתי אותם.
ככול שעבר הזמן, הפכו הדמויות לעצים, פרחים, דשא, אנשים.
היה לי סוף-כל-סוף עם מי לדבר.
הייתה סיבה לחיי.
יום אחד, פתחו הסוהרים את השער.
הייתי חופשי.
לא זכרתי את הסיבה שבגללה נכנסתי לאולם ההוא.
הגעתי לביתי. הוא היה ריק.
לאחר שצפיתי בטלויזיה, אכלתי, התרחצתי וניסיתי לקרוא ספר או שניים,
החלטתי לעשות מעשה.
לקחתי תיק, שאת תוכנו כבר הכרתי טוב מאוד,
ויצאתי לרחוב.
הלכתי במשך שעה קלה, ואז ראיתי את מבוקשי.
נערה, אישה צעירה, עומדת ומשוחחת קלות עם חברותיה.
הסתתרתי ועקבתי אחריה בעיניי.
כשהתרחקה מעט, התחלתי ללכת אחריה.
הגעתי לסמטה חשוכה.
אני לא זוכר איך הגעתי לשם, או מה עשיתי לפני זה
אבל הייתי שם. ראיתי את הנערה מולי.
היא הייתה יפה כל-כך. לבושה בשמלה אדומה קצרה,
מושכת בצורה יוצאת דופן. היא לא הבחינה בי.
היא הובילה אותי למקום שומם.
בית קברות.
היא נעצרה ליד קבר, והחלה מדברת.
ברכתי על הערפל שירד לפתע, ויסתיר את מעשי הבאים מעיניי כל.
סכין חדה וארוכה הייתה בתוך התיק שנשאתי.
הוצאתי אותה, והתחלתי להתקדם לעבר הנערה.
מצאתי את עצמי מגואל בדם. רכנתי חצי עירום מעל אותה נערה,
שדמה היה על ידיי. היא הייתה יפה, גם כשהייתה מתה ובטנה וגרונה משוסעים.
לאחר כמה ימים, מצאתי את עצמי מובל לאותו אולם.
האולם הריק,
האולם שבו הייתי בודד.
"תתחיל לספור" שמעתי קול אכזרי מאחוריי.
"מכאן אתה כבר לא תצא."
בעיניי רוחי ראיתי שוב את אמה של הנערה, שאת שמה אינני זוכר, בוכה.
בוכה ומצביעה עליי, מקללת אותי.
ואני?
אני הסתכלתי על המרצפות,
וחייכתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף