הכנתי את עצמי לגרוע מכל.
שודדים, לעזאזל. שודדי ים, פיראטים.
ידועים באכזריותם, בחוסר הרחמים שלהם.
כשעליתי לסיפון, והמים נטפו מכל גופי, חשבתי מה יהיה עכשיו.
שמעתי קולות שחפים מעליי.
שמעתי קולות של גברים המאמצים את שריריהם כדי לטפס לגובה.
שמעתי קולות צעדים המתקדמים לכיווני -
חריקה-נקישה-חריקה-נקישה.
הצעדים נעצרו כמטר לפני. הרמתי את ראשי, וטיפות של מים מלוחים טפטפו משערי.
ראיתי איש, לא גבוה ולא נמוך, בעל עור שזוף, אף גדול ומחוספס ותוכי גדול שיושב על כתפו.
בגדיו היו נקיים ממה שציפיתי שיהיו, והבחנתי בכך שאחת מרגליו היא רגל-עץ.
כובע משולש היה על ראשו, ומתחתיו הייתה קשורה מטפחת.
"מי אתה?" שאל שודד הים.
"אני הוא קירין. ומי אתה?" החזרתי. "אני הוא מוֹ, קפטן הספינה ארת'נוסט." אמר הקפטן, ואחר המשיך
"מה מעשיך כאן? מאיזו ספינה הגעת?"
"אני מחפש אחר היציאה מכאן, כדי שאוכל לחזור לריקה שלי. לא הגעתי משום ספינה, אלא מסירה קטנה של האיש הזקן הנחמד, שעזר לי למצוא את הכובע." תוך כדי כך שלחתי את ידי לכובעי, כדי לוודא שהוא שם.
הוא לא היה שם! "לעזאזל! כובעי!" פלטתי בכעס.
"אתה מחפש את זה?" שאל הקפטן, והצביע. הסתכלתי לכיוון שאליו הצביע, וראיתי את הכובע הסורר שלי.
"הו, כן, תודה." אמרתי וקמתי על מנת לקחת אותו.
התחלתי להתקדם לעבר הכובע, כששתי ידיים חזקות תפסו בכתפיי.
"מה? למה? לאן?" סובבתי את ראשי. ראיתי שתי ידיים, אחת לבושה בשרוול ירוק ואחת בכחול, מרחפות באוויר ללא גוף שישא אותן, אוחזות בכתפיי בחוזקה. הידיים היו אפורות, מתות. הן נדפו ריח חריף.
נבהלתי, והתחלתי לצרוח. ירדתי על ברכיי.
הידיים גררו אותי לעבר דלת שלא ראיתי מקודם. הדלת נפתחה לאט, ציריה חורקים.
נגררתי בחוזקה במורד המדרגות, עד שהגענו לדלת נוספת. גם היא נפתחה באיטיות, ציריה חורקים בחוזקה.
הסתכלתי פנימה, וראיתי חושך. אך ורק חושך.
הידיים זרקו אותי לתוך החדר החשוך. הדלת נסגרה בשנייה שגופי פגע ברצפה, והחושך הסתער עליי.
צרחתי כמו שלא צרחתי מעודי. לאחר כשתי דקות שבהן סגרתי את עיניי בכוח ופשוט צרחתי,
פקחתי אותן והתבוננתי סביבי. שנאתי את החושך. למזלי ראיתי חלון קטן, אמנם מכוסה בבד לבן, אבל אורה של השמש נכנס דרכו, והבעתי תודתי לאל על כך.
כשניסיתי לעכל את כל מה שעבר עליי, נזכרתי שלא ראיתי איש על הסיפון מלבד הקפטן ההוא.
כמובן, אינני מחשיב את זוג הידיים המרחפות, המתות. צמרמורת חלפה בגופי רק כשחשבתי עליהן.
התחלתי להתהלך בחדר הקטן, וניסיתי לטכס עצה.
הערב ירד.
נמנמתי לי למשך זמן מסוים. כשפקחתי את עיניי, ראיתי שהבד הלבן הוסר. זה לא שיפר את מצבי בהרבה, שכן הלילה ירד. ואיתו בא החושך.
"הכוכבים. הכוכבים ישמרו עליי" אמרתי לעצמי. התיישבתי, ונשענתי על אחד הקירות.
לפתע, שמעתי משהו בחדר שלי. פקחתי את עיניי, וראיתי את האיש הזקן החביב.
זקנו הארוך היה רטוב, ושימש כחוצץ בינו לבין רצפת העץ הקרה. עיניי עקבו אחרי הזקַן, וראיתי שהוא היה כה ארוך עד שיצא מהחלון הקטן שבחדר.
"מה מעשיך במקום זה, ילד?" שאל אותי הזקן. "אני כלוא כאן" השבתי לו. "קפטן מו החליט לכלוא אותי בחדר החשוך והקטן הזה." הזקן התבונן בי בעיניו. הוא היה כה זקן וכה חכם, שעיניו כמו זהרו באור ניסתר.
"לכלוא, אה?" אמר הזקן, הנהן, וליטף את זקנו. אחר הצביע בידו על הדלת.
"היא אינה נעולה, ילד. צא, והמשך במסעך." הזקן אמר. קמתי, וצעדתי לעבר הדלת.
התרגשותי הייתה רבה, וליבי הלם בחוזקה. הגעתי לדלת. לפתע היא הייתה גדולה, עצומה.
מפחידה ומטילת מורא. "לעזאזל, מה דלת יכולה כבר לעשות לך? פתח אותה!" אמרתי לעצמי.
ידי גיששה את דרכה לעבר הידית. אחזתי בה, ופתחתי את הדלת.
הצירים חרקו מעט. ראיתי קרני אור חלושות יוצאות ממשהו מאחורי הדלת. פתחתי אותה לחלוטין, והכול התמלא באור. אור מבורך.
מצאתי את עצמי יושב בסירה קטנה. הסירה נעה, בזה הבחנתי. ראיתי מולי איש מבוגר, החותר במשוטים.
"לאן עכשיו?" שאלתי את עצמי.
הסתובבתי במקומי, וצפיתי אל הים. הערפל שכיסה אותו מקודם נעלם.
ראיתי למרחקים. דבר מלבד מים היה סביב. השמש האירה מעל בחוזקה.
לאחר שעות רבות של שתיקה ובהייה באוויר, ראיתי משהו. ככול שהסירה התקדמה לכיוון ההוא,
היה ביכולתי לראות שזוהי יבשה.
יבשה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף