היא נגעה בשמיים. אולי אתם לא תאמינו לי, אבל זאת האמת.
בוקר. הציפורים צייצו, השמש זרחה, ועננים קלים שטו בשמיים הכחולים.
השמיים שאני כל-כך אוהב.
אם תשאלו את החברים שלי, הם יגידו לכם שאני אוהב את השמיים בכל מצב:
גשום, מעונן, בהיר, חשוך.
השמיים שאני הכי אוהב לראות הם שמיים מעוננים, כשקרני השמש חודרת את העננים.
זה גורם לך לדמיין שאלוהים בכבודו ובעצמו יורד אלינו ממרום מושבו.
נשענתי על מעקה החלון, בקומה השנייה של הבניין. הנוף היה מדהים.
בידי החזקתי כוס מהבילה מלאה בשוקו חם. אני שותה רק שוקו חם, או תה. אף פעם לא קפה.
קפה זה משקה מגעיל וממכר, ואני לא רואה שום סיבה לשתות אותו.
שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי עם חיוך ענקי מרוח על פניי.
זו הייתה היא. היא רק התעוררה עכשיו. היא התמתחה.
היא ראתה את החיוך, וחייכה אליי חזרה.
"בוקר טוב" אמרנו שנינו בבת אחת.
"שיהיה לך בהצלחה בעבודה, ויום טוב!" אמרתי לה, ונתתי לה נשיקה על הלחי. "תודה, גם לך" היא השיבה במהירות ויצאה מהדירה. נעלתי את הדלת.
פניתי לאחור והדלקתי את הרדיו. הדירה נמלאה בצלילי החמישית של בטהובן.
העברתי לאחר כחצי דקה, בדיוק כדי לשמוע את סיום השיר האהוב עליי, "מותק שלי" של גלעד שגב.
לאחר יום שלם שבו לא עשיתי דבר, החלטתי לצאת לקניות.
כשחזרתי, היא הייתה כבר בבית. הנחתי את השקיות, וסידרתי את הדברים במקום.
"איך היה בעבודה?" שאלתי. לא ציפיתי לתשובה.
היה חושך בחוץ, והשמיים מלאים בכוכבים.
היא הייתה עם אוזניות, הקשיבה למוזיקה. יכולתי לשמוע את התופים והצרחות של "המטאליסטים שלה" מחצי הבית, אבל לא הייתה לי בעיה עם זה. פשוט לא הבנתי למה היא חייבת לשמוע את המוזיקה שלה דווקא כשהיא מציירת. היא החזיקה מכחול בידה וציירה.
העיניים החומות שלה הבריקו כשהמכחול עבר על הדף.
היא ציירה את הנוף מהמרפסת שלנו.
התעוררתי. השעה הייתה 2:35 לפנות בוקר. היא לא הייתה במיטה.
ראיתי שיש אור בסלון. הלכתי לשם וראיתי אותה עומדת על אדן החלון,
נשענת על המעקה ומביטה למעלה.
העיניים החומות שלה, המדהימות שלה, בהקו כמו הכוכבים.
הצטרפתי אליה, ונעמדתי גם כן על אדן החלון. היא הושיטה את ידה למעלה, אל הכוכבים.
עיני עקבו אחרי ידה, ובאותו רגע נשימתי עצרה,
ונדהמתי לגלות ש...
היא נגעה בשמיים.
משתתף בתחרות "כתיבה נוצרת" - למרות שיש לי ספק קטן עד כמה זה קשור לנושא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף