Luna Ilidium

הלכתי לי ברחוב, לבד.

לא זכרתי מאין אני בא, ולאן אני הולך. פשוט הלכתי קדימה.

מים מלוכלכים זרמו בתעלת הניקוז הקרובה לכביש.

"מי אני?" תהיתי לעצמי. פתאום, הבזק זיכרון.

ראיתי נערה. היא החזיקה משהו, לא היה ברור מה.

מצאתי את עצמי שוב ברחוב. המדרכה הייתה רטובה.

גשם ירד לא מזמן. מיששתי את בגדיי. הם היו רטובים לחלוטין.

השמיים החלו להתבהר. השמש יצאה מבין העננים.

בלי לשים לב, צעדתי לתוך שלולית. המים ניתזו לכל עבר, כולל עליי,

אבל זה לא הזיז לי הרבה.

המשכתי ללכת. הרחובות היו ריקים. הדרך לא נראתה כעומדת להיגמר.

לא הייתה שום פניה, רק חומות של בתים מגודרים.

איש לא הציץ החוצה, ילדים לא יצאו לשחק.

רק אני והרחוב השקט, הריק.

רוח החלה לנשב. הגבהתי את הצווארון, הכנסתי את ידיי לכיסים, וחשבתי:

"כמה תתאים לי מוזיקה עכשיו."

אני אשמח לתגובות.