לאון פקח את עיניו, והערפל שכיסה אותן החל להתבהר.
הוא היה ישוב בחדר גדול.
קירות החדר היו מאוד רחוקים ממנו, והוא לא הצליח לראותם.
מנורת הליבון שמעליו נעה מצד לצד, וחריקה נשמעה בכל פעם שהחלה את דרכה לצד השני.
החריקות לא נחלשו והמרווח בינהן לא גדל, מה שהטריף את דעתו של האיש.
כאילו מישהו מניע אותה כך בכוונה.
הוא ניסה לקום. משהו עצר אותו.
לאון הסתכל וראה חבל כרוך בחוזקה לגופו.
אני קשור. מעניין, הוא ציחקק, לא הרגשתי בו בכלל.
הוא הביט סביבו.
לאחר שהתרגל מעט לאור, הופיע שולחן מתכת כמטר וחצי ממנו.
כיסא עץ, דומה לזה שהוא יושב עליו, הופיע אחריו.
לא, הם לא הופיעו. הם תמיד היו כאן. אני פשוט לא ראיתי.
"אתה יודע מה עושים כאן לרוצחים, לאון?" שאל קול גברי.
הוא זיהה את הקול.
"הנרי! באמת תהיתי אם אתה קשור לעניין. קדימה, תתיר את החבלים ובוא נסיים את הבדיחה הלא מצחיקה הזו."
האיש שדיבר הלך קדימה, נכנס לאור החלוש והנע של המנורה.
הוא התיישב ושילב את אצבעותיו על השולחן.
"אני אניח לדמיון הפורה שלך לחשוב על זה." הוא אמר בקול קר, מרוחק.
"הנרי, באמת, אנחנו חברים משכבר הימים! אתה יודע שלא אני רצחתי את הזקנה!"
הנרי הרים את מבטו. "מוזר שאתה ידעת על רצח הזקנה לפני שאמרתי משהו לגבי זה."
אני בצרות.
הנרי קם, והחל להתקרב לעברו. צעדיו השמיעו רעש חזק באופן יוצא דופק, כאילו רקע בחוזקה על הרצפה,
למרות שרגליו ליטפו אותה ברכות.
הנרי הגיע, ושלח יד לגרונו של האיש.
"אפילו את שמי אינך יודע." אמר הנרי.
"על מה אתה מדבר? שמך הוא הנרי. כולם יודעים את זה." הוא אמר בקול מעט מפוחד.
אחרי הכל, ידו של הנרי הייתה על צווארו. באותו רגע היא החלה ללחוץ עליו, לאט-לאט.
"אני מתחיל לחשוב שאני לא מכיר אותך, הנרי. מי אתה?" הוא שאל בפחד.
"אין טעם להציג את שמי..." אמר הנרי. לאון הביט לתוך עיניו, וראה שהן חסרות אישונים.
"...למתים"
ברגע שאמר את המילה הזו, נדלקו אלפי זרקורים וכוונו לפניו, במטרה אחת ויחידה - לעוור אותו.
תוך כדי כך, הרגיש לאון משהו שחונק אותו, לאט, ללא רחמים.
הוא עצם את עיניו בחוזקה.
כוכבים החלו להופיע מולו, כשלפתע
הוא התיישב במיטתו, מזיע ומתנשף, החלון בחדרו פתוח לרווחה ורוח קפואה נשבה פנימה.
"לעזאזל, זה היה חלום מפחיד."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף