אני פשוט מרגיש נהדר! הכי נהדר שהרגשתי בכל החיים שלי!
יא אללה, איזה כיף, אני עכשיו ביליתי שלוש שעות עם כל החברים שלי, עשיתי חיים, עשינו צחוקים, הכל היה נהדר!!!
יוווו, איזה כיף היה!"
וזה היה יכול לקרות, אם הייתי מישהו אחר.
את האמת, אני יושב עכשיו פה בבית של עידן,
מדוכא לגמרי, מעוצבן ולא יודע כלום מהחיים שלי.
למה?
ערסים. בחיי, אתם כל-כך דפוקים. מסתובבים לכם ככה ברחוב עם החזה נפוח, הפלאפון למעלה ומתנהגים כאילו העולם שלכם.
לפעמים אפילו יותר גרוע - אתם נוסעים במכוניות המפוארות שלכם ומשמיעים את המוזיקה הדפוקה שלכם בקולי-קולות.
ומה קורה כשמשהו לא לרוחכם? ישר מוציאים סכין או אקדח ופותרים את הבעיה. או אפילו סתם הולכים מכות או מקללים.
פרחות/פקאצות/וואטאבר.
לעזאזל, כל מה שמעניין זה החיצוניות. אם מישהו לא נראה טוב, אתן בחיים לא תדברו איתו, אלא אם הוא החנון של הכיתה ותרצו שהוא יכין לכן שיעורים. בחיי, הכל כל-כך חומרני שזה מפחיד. "שיו, שמעת על יב"ז? איזה שולתתתת!!!111 קניתי פלא' חדש בעזריאלי, ואני מה-זה מושי עכשיו!"
כוסעמק, בא לי להקיא.
פריקים. סעמק, חותכי ורידים מטומטמים, למה אתם חושבים שמעניין לי את הביצה השמאלית שבא לכם להתאבד, ששתיתם כל-כך הרבה וודקה עד שהתנשקתם עם כל החברות שלכם ועם עוד איזה אחד שאתם בכלל לא מכירים?
לבושים שחור כל הזמן, מסתכלים על העולם בבוז, כשבעצם הבעיה היא בכם.
חנונים. מה אנחנו חושבים לעצמנו, כל הזמן מתנהגים כמו חלשלושים חסרי אומץ ויכולת, או אפילו במקרים יותר גרועים - מסתובבים בגנים שקרובים לבתי-קברות עם חרבות מספוג ומרביצים אחד לשני, מעמידים פנים שאנחנו מישהו אחר ומטילים קוביה כדי לדעת מה הכריזמה שלנו?
סתם כל השאר - אני בכלל לא מרגיש רע עכשיו איתכם. באמת שלא, בכלל לא. אני סתם מאוכזב מזה שקבעתם איתי והברזתם, או ביטלתם, או הייתם במסיבה, או מה שזה לא יהיה. לא אכפת לי מה הייתה הסיבה, אתם לא נפגשתם איתי, וזה עושה לי רע.
בנות. לא צריך אתכן יותר. נמאס לי מהכול. ההההההכול. אני לא רוצה לדבר יותר עם בנות, לא רוצה לראות בנות, לא להיפגש איתן ולא כלום. מצידי להפוך להומו, לזיין בנים בתחת עד שהם ידממו.
ואתה. אתה כל-כך מטומטם שזה מדהים. פותח בלוג כדי להתלונן על החיים החרא שלך, שלא מעניינים אף אחד, כל החברים שלך מעודדים אותך פעם אחרי פעם, ואתה פשוט ממשיך כמו מפגר להיות מדוכא כל הזמן, לדרוש צומי ושטויות כאלה.
הכי מטומטם זה שאתה עוד אומר "אני לא אתאבד כי להתאבד זה דבר שפחדנים עושים, ואני לא פחדן."
לעזאזל, הלוואי שתמות כמה שיותר מהר. בגללך אני תקוע פה.
עוד משהו, אתה גם חסר חיים בצורה יוצאת מן הכלל. כל היום יושב על המחשב ומשחק ב"רומא מלחמה טוטאלית", כאילו שמישהי תשים עלייך, חתיכת חנון מפגר. יופי, שומע מוזיקה יפנית וקלאסית, כאילו מה? מה זה עוזר לך בחיים?
אחרי זה אתה עוד מתלונן. אתה פשוט מפגר.
אני נשבע, אם אני מסתכל מחר בבלוג שלי ורואה אפילו תגובה אחת לפוסט הזה, אני מוחק אותו. לגמרי. כולל הכל.
אתם לא תשמעו ממני יותר בחיים. בחיים.
אתם בטח תבואו ותגידו לי שאין סיבה להיכנס לדיכאון בגלל דבר כל-כך קטן, סך הכל הבריזו לך.
אז לא, זה לא רק זה. זה כל ה"אירועים הקטנים והטיפשיים" כביכול שעברתי, כל אלה שהדחקתי לפינה הקטנה במוח שלי ולא עשיתי איתם כלום. כל פעם שקורה לי דבר "קטן" כזה, הכל מתעורר מחדש והדיכאון פשוט הופך לגרוע יותר.
תזכרו את מה שאמרתי: אם יש תגובה - אין בלוג. אתם רוצים לדבר איתי, להגיב על משהו?
תתקשרו.
לילה טוב, ומכה רבה לכם על ההקשבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף