Luna Ilidium

זמן רב עבר מאז.

הסתובבתי בישימון הענקי,

ללא מטרה וטעם.

פניתי כה וכה, מחפש משמעות ורגש

אך ללא דבר.

לפתע, ראיתי אותך, ועיני נמלאו אור.

אף על כך שלא רצית בי,

האור שכוננת בגופי החזיק אותי חי...

ואילו רק כדי לראות אותך שוב.

כשהלכת, הייתי בטוח שסופי הגיע.

חיי החלו נעלמים להם, כמו נר הדועך לאיטו.

ריקנות מילאה אותי.

הרצון, רעב יש לומר, שלט בי ובמעשי במשך זמן רב.

כמו שאדם צמא למים, כך הייתי אני צמא לאורך.

ואז, כשהתקווה כבר בערה כגחלים חלושים,

שבת והדלקת אותה ביתר-כוח.

תהיתי כבר כיצד אשיג אותך,

כיצד אמלא את עצמי באור לעולמי-עד.

זמן רב עבר מאז.

ואני?

עודני מקווה.