Luna Ilidium

יושב בחדר,

מביט לחלון,

ורואה את השקיעה.

דברייך מהדהדים בראשי,

לא מצליח להוציא אותם משם.

נפרדו דרכינו,

לפחות לעת עתה.

ואני בוכה,

בוכה כל-כך.

פתאום הבנתי

שאני צריך ללכת

אחרת הכאב

לא יפסיק להגיע.

כי גם אם אפנה את המבט,

ואסתכל על דרך חדשה,

החרבון שנקרא "אני"

יהרוס את הכל.

אז אולי צריך ללכת, באמת.

ואני בוכה,

בוכה כל-כך...