ישבתי על הכיסא האהוב עליי,
מול דף נייר חלק ולבן. לקחתי את העט הנובע שלי,
והעברתי שוב את המבט על השולחן עשוי העץ המלא.
פתחתי את אחת המגירות, מביט שוב בתכנה כדי להיות בטוח שהוא שם.
לאחר מכן, התחלתי לכתוב את המכתב.
"משפחה וחברים יקרים,
אני שמח להודיע לכם שאני יוצא למסע. אינני יודע אם הוא יארך זמן רב או קצר,
אבל אני משוכנע שלא תראו אותי בזמן הקרוב.
אינגריד יקירתי, אף על פי שאת כבר יודעת את זה, אומר זאת שוב:
אני אוהב אותך, בצורה שלא תיאמן. אני כל-כך אוהב אותך. אחת הסיבות שאני יוצא למסע הזה,
היא בגלל שאני יודע שאהבתי היא חד-צדדית. הלוואי והייתי יכול לשנות את זה.
אנבל, אנבל שלי, את האישה היחידה בחיי שחשבתי אי-פעם שאהבתי. אני חושב שאני עוד מקנא בהנרי,
על שיש לו מישהי נהדרת כמוך. אני מקווה שיהיו לכם חיים נהדרים, לא שלא היו לכם עד עכשיו,
אבל אני מניח שיהיה לכם יותר קל בלעדיי.
הנרי. הו, הנרי. כמה אני חייב לך. אתה חברי הטוב ביותר, ובאמת שאיני מסוגל לראות את עצמי מסתדר בלעדיך.
אני מקווה שתסלח לי על... על הכל. מצטער שהייתי לנטל כה כבד.
יוקי, ידידתי מהמזרח הרחוק. אני מקווה שלא אחסר לך כחבר לעט, אבל לצערי עליי לעזוב.
לעיתים אנו מגיעים להחלטות חשובות בחיים, ואי אפשר להתחרט עליהן לאחר מכן.
אני מבקש בכל לשון של בקשה שהמסר הזה יגיע ליוקי, תודה רבה."
המשכתי לפרט עוד ועוד לכל המכרים שלי,
וחתמתי:
"נשיקות,
אוהב,
אני."
ולאחר שסיימתי, הכנסתי את המכתב למעטפה וסגרתי בשעווה.
השארתי אותו על השולחן, פתחתי את המגירה ולקחתי את תכנה.
הלכתי ברחובות העיר, השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת.
השמש החלה לעלות, ויכולתי לראות את קרניה מבצבצות מעבר לעננים.
הציפורים פצחו בזמר, שירתן נוגע לליבי.
לא לקחתי עימי דבר, מלבד תכנה של המגירה.
כשהגעתי לגשר הגדול של העיר, זה מעל הנהר, עצרתי.
התבוננתי בזריחה המדהימה, יפה יותר מכל אחת שראיתי בחיי.
זמזמתי את הרקוויאם של אוקחם.
תוך כדי כך, שלפתי, באיטיות מחרידה, את תוכן המגירה מכיסי.
"איזה סיום אדיר... לחיים מיותרים."
וכך,
על הגשר של עירי,
מול נוף מדהים ומנגינה אדירה שמתנגנת בראשי,
הצמדתי את האקדח לראשי
ושמתי קץ לחיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף