אז איך השתנתי במשך השנה שעברה?
למען האמת, די הרבה. מאדם דכאוני שלא רואה את האור, הפכתי לאדם דכאוני שלא רואה את האור,
אבל זה בגלל שהעיניים שלו מכוסות. יש לי כל-כך הרבה חברים שמוכיחים את עצמם שוב ושוב,
ואני רק דוחה אותם וממשיך בעיוורון בדרכי.
אני לא יודע איך לשנות את זה,
אבל אני אנסה לעשות את זה עד השנה הבאה.
סיימתי ללמוד בחטיבה, שם היה לי כיף לא נורמלי, והתחלתי ללמוד בתיכון הרצוג.
לא השתלבתי שם, כי מה לעשות, השכנים רעים בעיניי.
חוויתי אהבה, נשיקה ראשונה, דיכאונות, עצבות, צחוקים, חברים (וחברות) אמיתיים (ואמיתיות).
חוויתי אכזבה, התרגשות, אושר ועושר (התחלתי לעבוד!), בגידה, כעס, התעלות נפש, מוזיקה אמיתית ו... שעמום.
הרבה שעמום.
בסוף שנת הלימודים, אני עובר דירה, ככל הנראה. אני לא יודע לאן, אבל רוב הסיכויים שאני לא אשאר בכפר סבא. אני כל-כך הרבה פעמים בכיתי בגלל זה, שעד שמצאתי חברים טובים שאוהבים אותי באמת ומוכנים להקריב את עצמם עבורי, אני צריך לעבור לעיר אחרת ולהתחיל הכל מחדש.
אבל לא נורא, נסתדר כבר. אני מנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה – הרי אני עובר דירה, לא מת. אני עדיין אראה את החברים שלי, גם אם בתדירות יותר נמוכה. מה גם ש"משנה מקום – משנה מזל", ואולי אני אמצא בבית החדש את האושר והשלווה שאותם אני מחפש זה זמן רב. זו גם הזדמנות חדשה לעצב לעצמי את האופי בפני האנשים שאני אכיר שם. מי יודע, אולי אני אצליח שם יותר מאשר כאן.
למרות שאני עדיין לא הולך, ראיתי לנכון לציין את העובדה הזאת, במיוחד כאן, בבלוג שלי.
הבלוג הוא אולי הדבר היחיד שלא עומד להשתנות כהוא-זה מהמעבר שלי.
אז שקד, נגה, ליאור, אורן, דניאל, עידן, איתי, ירדן, עומר, עומר, טלי, עדי, דר, אביה, מוריה, אורי, אדרת, קובליו, עירית ועוד הרבה אנשים שאני מכיר והייתי רוצה להזכיר כאן, אבל בטח שכחתי (ואתם יודעים כמה אני גרוע בשמות...)
אני אוהב אתכם מאוד, ואני מודה לכם על כל שנייה שבה אתם נמצאים איתי ותומכים בי.
תודה,
דוד
Shadow Master
Disigma
לפני שנים רבות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף