"לכבוד כניסת השופט, הקהל מתבקש לקום." קמתי. התבוננתי סביבי, וחיפשתי אותו, מסיבה לא מובנת.
ראיתי את פני אחיו, אחיו התאום. פתאום חלף בראשי כאב נוראי.
"מרטה, את חייבת להאמין לי!" בחוסר ברירה, כשלא ידעתי כבר מה עליי לעשות,
והלחץ לספר למישהו רק הלך וגדל, פניתי לחברתי הטובה ביותר.
"אני לא מאמינה לך, מצטערת... מורה כמוהו לא יעשה דבר כזה!"
לא יכולתי לקבל את זה שמרטה, שמאז ומעולם היינו החברות הכי טובות, לא מאמינה לי.
בפנים עצובות פניתי ממנה. "לאן את הולכת?" היא שאלה אותי. "אף אחד לא יאמין לך!"
היא אמרה. ידעתי שהיא צודקת, עמוק בפנים. לא היה לי סיכוי.
מצאתי את עצמי, כמעט על סף עילפון, יושבת בשורה הראשונה בהיכל בית המשפט.
"...מרשתי טוענת כי המורה הנ"ל אנס אותה, ויותר מפעם אחת..." שמעתי את עורך הדין שלי משמיע את טענתי.
התחלתי לחוש מחנק. לא היה ביכולתי לנשום.
הייתי אובדת-עצות. למי ללכת? מה להגיד? מה לעשות?
"זה לא משנה.." אמר קול קטן בראשי. "את יודעת שהם לא יאמינו לך..."
"אז אולי אתה תדע!" אמרתי לו. "מה עליי לעשות?"
"ההגנה מזמנת את העד הראשון שלה!" נשמע הקול בהיכל. ראיתי את חברתי מרטה עולה לדוכן העדים.
לאחר שנשבעה, ניסתה להתחיל לדבר. הדמעות חנקו אותה.
"ב... בהתחלה היא באה אליי... ואני.. לא האמנתי לה!" היא ניסתה להגיד, הדמעות עוצרות אותה שוב ושוב.
באתי למחרת לבית הספר. היה לי כל מה שדרוש כדי לטפל בעניין.
"אחרי זה, כולם יאמינו לך..." אמר הקול הקטן בראשי.
"אני מקווה..." אמרתי לעצמי. "אל תקווי, תעשי!" הוא אמר בתקיפות.
"כן, כן. אני אעשה." מיששתי את הפלאפון בכיסי. היה לי קצת קשה להאמין.
שם, בתוך הכיס שלי, היה הכלי שבזכותו כולם יאמינו לי.
"אני אעשה..."
שמעתי צעקות. "שקט בבית המשפט!" השופט קם. לאחר שכולם השתתקו, התיישב שוב.
"להשמעת פסק-הדין, הקהל מתבקש לעמוד." שוב, עמדתי.
"נא לשבת." אמר השופט. "לאחר ששמעתי את טענות שני הצדדים..."
"אממ.. אדוני?" פניתי אליו. אל האיש שגרם לי סבל כל-כך הרבה פעמים.
"אני יכולה ל.. דבר איתך אחרי השיעור?" זה היה השיעור האחרון.
"כן, בוודאי." הוא אמר.
צלצול. כל התלמידים רצו החוצה, מיהרו לצאת מבית הספר סוף סוף.
הוא התקרב אליי, נגע בי. נגעלתי.
"עזוב אותי, תתרחק!" אמרתי. "לא על זה רצית לדבר?" הוא שאל, חיוך על פניו.
"לא! עזוב אותי!"
"...האשמה, לאחר שניסתה לדבר על כך עם אנשים אחרים ואיש לא נענה לה,
מזוכה מחמת אי-שפיות זמנית." סיים השופט. הקהל שתק.
מצאתי את עצמי בפינת הכיתה, והוא שכב עליי. הוא לא זז. הרחקתי אותו ממני בגועל.
פתאום, ראיתי דם. דם על ידיי, דם על בגדיי, דם עליו...
לבסוף, ראיתי סכין תקועה בתוך צווארו. בתדהמה מוחלטת, התחלתי לבכות.
שמעתי צעדים בחוץ. "תגידו, הכל בסדר שֵ- אל-אלוהים!" שמעתי את המנקה צועקת.
בכיתי. בכיתי כשליוו אותי מחוץ להיכל בית המשפט, בכיתי כשנכנסתי לאוטו של אבי,
בכיתי כל הדרך הביתה. ההורים ניסו להרגיע אותי, ניסו להגיד שהכל בסדר.
"כן, כן, ילדה..." אמר הקול הקטן בראשי. " אם את רוצה שמשהו ייעשה, עשי אותו בעצמך..."
ואני בכיתי.
משתתף בתחרות "כתיבה נוצרת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף