Luna Ilidium

תמיד סבלתי מחרדת נטישה.

פקחתי את עיניי, והיה חשוך.

ניסיתי למצוא את שעון הקיר שלי,

ללא הצלחה.

לפחות שמעתי אותו.

תיק-תק. תיק-תק.

נרגעתי כשהקשבתי לו.

לאט לאט קמתי ממיטתי.

"אני עיוור?" שאלתי את עצמי,

בקול רם, כדי להפיג את הפחד.

לא ראיתי את ידיי,

שלא לדבר על אפי.

קמתי והלכתי בחדר,

שהתברר כחדר שלי.

הגעתי לאן שאמורה הייתה להיות דלת,

מיששתי ומצאתי את הידית.

פתחתי את הדלת בתנופה,

וצעקתי מעוצמת הכאב שנגרם

מחשיפה מהירה מידי של עיניי לאור.

לאחר כמה שניות, התרגלתי.

הלכתי לכיוון הסלון, כשראיתי פתק על הקיר.

קראתי את מה שהיה כתוב בו,

ופערתי את עיניי.

תלשתי את הפתק והלכתי קדימה.

עוד פתק.

ועוד פתק.

לבסוף, כשבידיי כחמישים פתקים,

הגעתי לדלת הראשית.

על הדלת היה דף גדול,

ועליו כתוב בדיוק מה שהיה כתוב

על כל אחד מהפתקים הקטנים שמצאתי.

"להתראות."

תמיד סבלתי מחרדת נטישה.

עכשיו אני יודע למה.