מצאתי את עצמי נסחף ללא היכולת לעצור. זאת אומרת, בהנחה ולא יעמוד איזה קיר בדרכי.
קמתי היום מוקדם, סתם כי בא לי. בערך בחמש וחצי לפנות בוקר. שמעתי את הציפורים מצייצות, וראיתי את הזריחה.
כשפתחתי את החלון, רוח הסתיו הקרירה נכנסה לדירתי. התרפקתי על הקור. מאז ומעולם אהבתי אותו.
בכיתה ב', נדמה לי, בשיא החורף, הלכתי בגופיה ומכנסיים קצרים לבית הספר, ובהפסקה הסתובבתי בחצר כשברד יורד עליי.
כמובן, חליתי. אוהו, חליתי. דלקת ריאות מזורגגת. לא ישנתי שבועיים בגלל השיעולים שלי.
לבשתי טי-שירט ומכנסי שלושת-רבעי, לקחתי חולצה ארוכה בתיק ויצאתי.
כשיצאתי מביתי פניתי ימינה, כרגיל, והתחלתי ללכת. הכל היה מלא בריח של גשם, והמדרכה הייתה עוד קצת רטובה. שאפתי את האוויר הנקי והרגשתי הרבה יותר טוב. בבית, אפשר להגיד.
חייכתי לעצמי כשחשבתי את זה.
השעה הייתה 5:42 כשהתחלתי ללכת על הרחוב הראשי בעירי. אמרתי "בוקר טוב" לכל מי שעבר ליידי - לא הרבה, אני חייב לציין. רק אנשים מבוגרים וכמה צעירים מטורפים כמוני. כל אחד מהמבוגרים חייך ואמר לי "בוקר אור", וזה גרם לי להרגיש נהדר.
בנוגע לצעירים, הם ככל הנראה לא מטורפים מספיק. הם הסתכלו עליי במבט מוזר והחישו צעדיהם.
נזכרתי באירועי אתמול. נזכרתי בקול הזכוכית המתנפצת, בצרחה של השכנה שלי. בחיי, היא צורחת חזק.
בין הרגע שבו נשמעה הצרחה ועד שהרגע שבו הגיע צלילן המרתיע-משהו של הסירנות, עמדו שלושים דקות של שתיקה רועמת.
ניערתי את ראשי. לא רציתי להיזכר בזה שוב.
עצמתי את עיניי כשהגיע לאפי ריח טוב של מאפה, ואפילו חשבתי לקנות איזה קרואסון חמים וטוב, אבל לא הבאתי את הארנק שלי, כך שנאלצתי להסתפק בריח בלבד.
הלכתי עוד ועוד, עברתי את שורת הבתים האחרונה, והגעתי לשדות שמקיפים את העיר.
ליטפתי את החיטה, מגעה מחוספס ונעים. הבטתי לשמיים וראיתי להקת ציפורים, עפות במבנה חץ, נכנסות לתוך ענן אפור גדול.
בשלב מסויים נזכרתי שעליי לחזור, אבל הרוח לא הרשתה לי. המשכתי להיסחף כה וכה, התבוננתי בטבע מתעורר, ונהנתי.
כמובן, דברים טובים באים במנות קטנות. בשלב מסויים איבדתי את הראש. מצאתי את עצמי הולך במקום לא מוכר, כששמש סתווית מעליי ורוח קרירה מלטפת את עורי. התחלתי להיבהל. כמו כמעט כל אדם נורמלי, הייתי צריך להיות בשליטה כל הזמן. נדהמתי שנתתי לעצמי להגיע כל-כך רחוק בלי לשים לב לדרך בחזרה.
השעה הייתה 11:03. אין לי מושג איך נתתי לזמן לעבור ככה.
איכשהו מצאתי כביש קטן ושכוח-אל, שמכוניות עוברות בו בערך פעם בחצי שנה. למזלי, הגעתי בדיוק ביום שבו עברה בו מכונית. הנהגת הסכימה להסיע אותי, ואני – שבד"כ מתנהג בזהירות עם טרמפים ואנשים שאני לא מכיר - קפצתי פנימה והתחלנו לנסוע.
דיברנו בנסיעה. מסתבר שהיא שחקנית בסרטי קומדיה קטנים, אלו שיוצאים רק ל-DVD וזאת הסיבה לא שומעים עליהם הרבה. היא לא שאלה אותי איפה אני עובד, והוקל לי. אני לא בטוח עד כמה אני נחשב "עובד".
בערך בסביבות 12:00 היא הורידה אותי בבית שלי. אמרתי לה ש"אולי זה לא הכי מחוכם שיש, אבל...
רוצה לבוא אליי לקפה?"
"לא, תודה." היא אמרה. "בפעם אחרת."
הסתובבתי בספק אכזבה ספק עצב, והתחלתי ללכת. פתאום שמעתי צעדים מאחורי, והרגשתי מישהו נוגע בכתף שלי. ראיתי אותה מאחורי. בלי להגיד מילה, היא דחפה פתק קטן לתוך היד שלי, נכנסה לאוטו ונסעה משם. לא יכולתי שלא לחייך. מסתבר ששמה הוא אריאל. מצחיק שדילגתי על פרט כזה חשוב.
בדיוק כשסובבתי את מפתח הדלת ופתחתי אותה, התחיל לרדת גשם. הרוח העיפה את הפתק מכף היד שלי לתוך ביתי,
וסגרה את הדלת. הבנתי את הרמז.
כעבור רבע שעה נכנסתי הביתה. עם חיוך מאוזן לאוזן ונוטף כולי, ניגשתי לטלפון.
מדהים מה שיכול לקרות כשאתה נותן לעצמך להשתחרר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף