באותו לילה, באזור אחר של העיר, נשבה רוח פתאומית ועלי שלכת יבשים התערבלו בה.
מתוך פינה חשוכה, כמו מבין הצללים, יצאה אישה לבושה שמלה שחורה, וורד אדום בידה.
פנס הרחוב הקרוב הבהב, ורעש סוליות נעלים נפגשות במתכת נשמע.
איש שרירי לבוש שחורים הופיע מעל אותו פנס, וכיבה אותו בבעיטה.
"אז את מה אנחנו מחפשים?" שאל האיש, או בשם שניתן לו ע"י המסדר - סָמַאֶל.
"הו, שותף יקר," הציניות נשמעה היטב בקולה של האישה, הקרויה בפי המסדר לילית "אנחנו מחפשים אחר מפתח.
מפתח בצבע כסף, די פשוט, שעליו חרוטה דוגמה בצורת תיש." היא תארה לו את גודל המפתח בעזרת ידיה. סמאל הנהן.
"המ. ואיזו דלת פותח המפתח הנ"ל, אם אפשר לדעת?"
לילית הבליטה את שפתיה לפני שענתה. "לא כל מפתח משמש לפתיחת דלת, שותף."
העובדה שלא ביטאה את שמו, הרתיחה את סמאל. "המפתח הזה לכשעצמו, אינו שימושי. החומר ממנו עשוי המפתח, לעומת זאת, שווה הרבה יותר מכל תוכנה של תיבת אוצר או דלת שכל מפתח אחר יוכל לפתוח."
שוב, סמאל הנהן. "אה, ו..." הוסיפה לילית "עשה לי ולעצמך טובה,
ואל תעשה מעשים טיפשיים כמו שעשית מקודם, ליד ג'וזף."
"ג'וזף..." אמר סמאל. "שם מוזר הוא בחר לעצמו, אינך חושבת?"
"אני מנסה שלא להתרכז בשמות של אנשים, אלא במעשיהם." השיבה לילית בעוקצנות, ועצמה את עיניה.
לאחר כמה שניות, עפעפיה החלו לרעוד. היא סימנה בידה סמל לא ברור באויר.
פתאום, פקחה את עיניה. "לשם." אמרה, והצביעה לעבר חנות קטנה בשם "בן-שחר".
סמאל סימן את האות S על חזו, והתקרב לכיוון אותה חנות. לאחר שישה צעדים, עצר.
הוא ירד על ברכיו וסימן את האות T על הקרקע. אחר עצם את עיניו ופתח בתפילה, ככל הנראה.
הוא סיים את התפילה כשפקח את עיניו, ולילית כבר הייתה לצידו. בו זמנית, אמרו שניהם
"אמן."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף