Luna Ilidium

זה היה יום קיץ יפה במיוחד.

העצים פרחו עדיין בשלל צבעים, והציפורים עפו בשמיים הכחולים.

רוח קרירה שנשבה בישרה על בואו ההולך וקרב של הסתיו,

אבל זה לא הדאיג שורה של נמלים אמיצות שיצאו להביא מזון לקן.

שורת רכבים חונים, אחד לצד השני, מקושטים בפרחים שהחלו נושרים ממקומם הגבוה,

החלו נוצצים באור יקרות - אור השמש היכה במלוא עוצמתו בפח המרוקע.

החגיגיות הנוצצת הייתה חסרת משמעות, לקבוצת בני אדם שעמדו רחוק משם.

הם כולם לבושים היו בשחור, זיעתם מתנדפת בעזרת הרוח,

והופכת את החוויה לנסבלת הרבה יותר.

אחדים היו בוכים לתוך זקניהם, ואחדות לתוך כתפיהם של הקרובים אליהן.

כולם הסכימו שזהו יום משונה לערוך הלוויה.

אחד אחרי השני התקרבו לגוש האבן האפור, ודיברו בטובת מישהו,

נאומים ארוכים ומלאים אהבה. מדי פעם, כשלא היה אפשרי להתאפק עוד,

היה אחד מהנוכחים פורץ בבכי, ורץ הצידה.

ולמעלה, למטה, ליידם, בתוכם, ומחוצה להם,

התבונן אותו איש מדובר, חייך בעצב ואמר:

"אכן, זה יהיה יום קיץ יפה במיוחד."