במידת-מה, היה הדבר כמו קריאת ספר. כמו התבוננות בנוצה הנופלת לאיטה אל הארץ.
כמו צפייה חסרת מטרה בטלויזיה, בעיניים מזוגגות, כשאינך טורח להעביר ערוץ גם בזמן הפרסומות.
דבר פשוט, חסר חשיבות. פעולה שכיחה למדיי, שכל אחד עושה במוקדם או במאוחר.
הילכתי לאט ברחוב, רחוב קריר וחשוך, מלא רוח וריק מאדם. ידי השמאלית כמו ניסתה להיאחז ברוח,
בעוד שהשנייה טמונה הייתה בתוך כיס מעילי. העננים שריחפו מעל כמו הכריחו אותי להרים את מבטי מידי פעם,
להתפעל מיופיים וגודלם ולהתחיל לחשוב מחשבות על אלוהים, על מוות ועל נצח.
לפתע משך את תשומת ליבי אור, שריצד בצד עייני. ראיתי אישה עומדת ליד חלון ונר בידה, מביטה אל הרחוב.
התקרבתי אליה, והיא, במבט אטום לחלוטין, התרחקה ממני, הסתובבה והלכה.
הדלת של ביתה הייתה פתוחה מעט, אז החלטתי להזמין את עצמי פנימה.
הבית עצמו היה קריר לא פחות מהרחוב, אבל מיד כשנכנסתי לתוכו, נמלאתי תחושת שייכות חמימה.
הכל היה מעוצב בעיצוב ישן, מסורתי. התקרה גבוהה, הקירות לבנים.
דיוקן או תמונה קודרת הייתה תלויה מדי חמישה מטרים במסדרון הארוך שבו הלכתי.
לבסוף נגלתה דלת עץ כבדה משמאלי. גם היא הייתה פתוחה, והפתח כמו רמז לי "אתה מוזמן, היכנס."
האישה הייתה ישובה על כיסא גדול בחדר עבודה גדול, בתוך בית גדול ולבן וישן.
הנר היה מונח על שולחן עץ מאופק ומהודר למולה, ושטיח היה פרוס על הרצפה.
אש בערה באח בצד החדר, לימיני, אך לא חשתי בחומה של האש כלל וכלל;
למען האמת, הטבתי את מעילי וניסיתי להתעטף בו מעט יותר. האישה המשיכה לשבת מולי ולא הוציאה הגה,
כלל לא נראתה שהיא מודעת לנוכחותי. הדבר התחיל להציק לי מעט, כששמתי לב
שמבטה מופנה אל כיסא העץ שמולה. הנחתי שהיה זה רמז נוסף, והתיישבתי בכיסא.
על השולחן היו סכין חדה וגדולה, כיכר לחם לא פרוסה, כוס מים קטנה והנר המדובר.
האישה, לאחר שהתיישבתי בנוחות, נשענה קדימה ופרסה את הלחם בעזרת הסכין.
שעווה מהנר טיפטפה על ידה, על הסכין ועל הלחם, אבל היא לא עשתה רושם שדבר מכך מטריד אותה;
היא המשיכה לפרוס את הלחם באותו אופן. היא החזיקה את הכיכר בידה השמאלית ופרסה בימנית.
חתיכה אחת, ועוד אחת, ועוד שתיים, ועוד חמש. לבסוף נסתיימה כיכר הלחם.
לקחתי את אחת מהפרוסות שנחתכו, והתחלתי להסתכל מסביבי. התקרה הייתה מעט מושחרת,
ככל הנראה מפיח המכוניות המזהם את האויר שבעיר. היה נדמה לי שהבחנתי בכמה קורי עכביש שם למעלה.
לאחר שלעסתי מעט, הגיע לאפי ריח מוזר ולא מוכר. הסתכלתי אל האישה, ונדהמתי לגלות
שזו חותכת כבר יותר מדקה את אצבעותיה שלה. דם ניגר על שולחן העץ המאופק,
נזל על גביו, וטיפטף על השטיח. והיא, היא כמו הייתה אדישה למתרחש.
פניה נשארו עם אותה הבעה חסרת-הבעה, בהו בנקודה כלשהי שבין הראש לחזה שלי.
פלטתי צרחה והתרוממתי, טעם הלחם הפך מר בפי ועמדתי להקיא.
הסתובבתי משם ועמדתי ללכת כששמעתי רעש מאחורי. הסתובבתי וראיתי שהאישה הפילה את הנר על השטיח,
בטעות כנראה בזמן שחתכה את עצמה, והנר החל שורף אותה, את השטיח, את החדר, ואת הבית.
לא יכולתי לסבול יותר. המחזה המטורף של אישה החותכת את עצמה באדישות, בעודה נשרפת חיה,
היה יותר מידי בעבורי. הקאתי את נשמתי החוצה.
לאחר שהתאוששתי מעט, ראיתי שהאש החלה אוחזת בשמלתה ובשטיח.
ריח עשן ודם התערבלו באויר הקריר, המנכר, ואני נתקפתי סחרחורת.
התחלתי ללכת, או לצלוע, או לזחול, לכיוון היציאה מהחדר, ומשם מהבית, ומשם מהעיר.
לאחר כחצי דקה שנראתה לי כמו נצח, הגעתי אל הדלת, שהייתה סגורה.
נאבקתי עימה וניצחתי אותה בסופו של דבר. מבועת לחלוטין, מלא אדרנלין, התרוממתי
ולקחתי את עצמי משם. לאחר שיצאתי מהחדר הגנבתי מבט אחרון אחורה,
וראיתי את אותה אישה ממתינה למותה.
במידת-מה, היה הדבר כמו קריאת ספר. כמו התבוננות בנוצה הנופלת לאיטה אל הארץ.
כמו צפייה חסרת מטרה בטלויזיה, בעיניים מזוגגות, כשאינך טורח להעביר ערוץ גם בזמן הפרסומות.
דבר פשוט, חסר חשיבות. פעולה שכיחה למדיי, שכל אחד עושה במוקדם או במאוחר.
גם אני, יום אחד, אהרוג את עצמי.
בצורה זו או אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף