Luna Ilidium

זה יהיה קצת מביך, לראות אחד את השני שוב, אחרי כל-כך הרבה זמן.

היא תסתכל עליי, תעביר את מבטה מכף רגלי ועד ראשי.

וכשיפגשו העיניים, ליבי ייעצר לרגע, והיא תסמיק.

ואני אבהה בעיניים הללו, העמוקות שלה, כאילו העולם הפסיק להתקיים,

ולא נותר לי דבר מלבד להביט אל תוך העיניים.

והיא תסיט את מבטה הצידה, ותתרחק מעט.

היא תחפש להישען על קיר כלשהו, כמו שתמיד עשתה כשהרגישה לא בנוח,

וחיפשה משהו שיתמוך בה.

ואני אתקרב אליה, כל-כך קרוב עד שאוכל להריח את השיער שלה.

אני אעצום את עיניי כדי לחפש מילים.

אבל מה אומרים אחרי כל-כך הרבה זמן?

נלך שנינו, היא ליידי ואני ליידה, ברחוב שרוח קרירה מנשבת בו, למרות שהאביב כבר הגיע.

אני אעצור לרגע ואתבונן בה דרך חלון ראווה של חנות בגדים כלשהי.

יעברו כמה שניות עד שהיא תעצור. היא תמיד הייתה מרחפת שכזו.

"אמרת משהו?" היא תשאל.

ואז...

התעוררתי.