האיש הזקן שכב במיטתו ובהה בתקרה.
עברו ימים רבים מאז לבש בראשונה את מדי הצדק, ויצא להילחם ברוע בעזרת כוחותיו.
הוא זכר את תחושת שכרון החושים, שפיעפעה בדמו כמו סם ממכר, כשהריעו לו ההמונים.
במבט לאחור, שם לב כיצד השתלט עליו הרצון והצורך בתהילה, בהצלחה, בנצחונות.
כיצד התנוון אט-אט חוש הצדק שלו, והרצון לעזור לאנשים איבד מחשיבותו.
הוא עוד זכר את הפעמים הראשונות, בהן היה צעיר ומלא כוח, כשהציל רבים מאסונות ומפגעים בעזרת שתי ידיו בלבד.
הוא זכר גם זכר את הפעם הראשונה שקיבל שוחד, שנים לאחר מכן.
הוא נזכר איך החל להתדרדר. איך הזדהה עם האנשים אותם לקח על עצמו בשבועה לעצור.
איך גנב ושדד רק לשם הריגוש, היטל באנשי החוק וברח עם השלל,
בזמן שהסמים מעוורים אותו ונוטלים ממנו אט-אט את כוחותיו.
הוא שאל את עצמו מה הטעם להיות מיוחד בעולם נורא כל-כך, ונאנח.
"מיוחד". הוא לא אהב את המונח "על-טבעי". בחיפוש אחר מילה מתאימה לתאר את הייחוד שלו,
ויתר על "שוני", "עליונות", "כוחות-על" ועוד מילים וביטויים רבים. "מיוחד" הייתה מילה קטנה אחת,
שעוד בתחילת ה"קריירה" שלו, אמרה איזו נערה אחת, יפהפיה ועדינה.
בטנו נמלאה בפרפרים כשנזכר בפניה, ארבעים ומשהו שנים לאחר מכן.
ההשתקמות ממצבו העכור עלתה לו בכוחותיו, כמו גם בחיי האנשים היקרים לו.
אותם אנשים שאהב בצורה העזה ביותר, אותם אלו שהחזירו אליו חיבה, הם אלו שנפגעו בצורה הקשה ביותר.
לאחר שהרים את ראשו בשנית, נפשו מצולקת ופגועה לאחר כל שעבר ואיבד,
גילה עולם מושחת ומכוער, הרבה יותר מכפי שזכר. לצערו הרב, התחוור לו שהדבר היחיד שהשתנה הוא נקודת מבטו,
שהייתה בוגרת מעט יותר, ושהדברים הנוראיים תמיד נמצאו שם - היה זה הוא שלא השכיל לראותם.
מנושל לחלוטין מכוחותיו ומהאור שהקיף את נוכחותו בעבר, ניסה לתקן את הנזק, אך גילה שהרבה יותר קשה
ואף כמעט בלתי אפשרי לעשות זאת בתור בן אנוש רגיל. מיואש לחלוטין כעת, מהעולם בכלל ומעצמו בעיקר,
הסתגר איש זקן - עם עבר שלא היה מתפאר בו - בתוך חדר קטן, הרחק מחייו הקודמים,
וגזר על עצמו גלות נצחית.
משתתף בתחרות הסיפורים "כתיבה נוצרת".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'וזף